Freeze You All | קרח ואש

פרק שמיני

מק

העיניים שלי נפקחות ברגע שאני שומע את ציוץ הציפורים הראשון. השמש רק התחילה לעלות, והקרניים שלה ממש בגובה העיניים, מסנוורות אותי.
אני מתמתח, נזהר שלא ליפול מהענף עליו ישנתי.
אני מציץ למטה ורואה את אריאל שוכבת ישנה על הדשא בתנוחה משעשעת למדי, כל יד לצד אחר וראשה מוטה הצידה, פיה פתוח.
אני מביט בה ומרגיש קודר פתאום.
כבר שנה וחצי שאני צופה בה, ומעולם לא העלתי על דעתי שאראה אותה נאלצת לישון על הדשא. נאלצת לנוס על נפשה מפני ממלכתה שלה עצמה , מפני אחותה שלה. וכל זאת אחרי שלא עשתה דבר רע לאיש.
אני עוצם עיניים לרגע, ומולי עולה תמונה שאני רוצה לשכוח.
של מלכה ששוכבת על הרצפה, ושל דם, ושל אזרחי הממלכה שלה מריעים למראה הנורא.
אני פותח את עיניי לאט, מסלק את התמונה מעליי.

אנחנו צריכים להתקדם.
לא כדאי שנשאר כאן עוד זמן רב אחרי שהדלקנו אש אתמול.
אני קופץ למטה מהעץ ונוחת נחיתה מושלמת ליד הנסיכה הישנה.
אני מתקרב להעיר אותה, אבל קופא במקומי.
לא יכול שלא לבהות.
ריסיה הארוכים מונחים על עצמות לחיה הסמוקות, שיערה האדום פזור סביבה בחוסר סדר ושפתיה פשוקות מעט.
אבל חוסר השלווה בפניה כמעט הורס את הכל.
אני מרגיש שהלב שלי מתחיל להאיץ ומנער את ראשי.
"אריאל. קומי" אני מטלטל מעט את כתפה. היא זעה בחוסר שביעות רצון. "בטי.." היא ממלמלת בעיניים עצומות "לא נוח לי.."
אני מרים גבה בשעשוע. "אריאל קומי. אנחנו חייבים להתקדם" אני מנער את כתפה שוב, והיא סוף סוף פוקחת עיניים.
ירוק וזהב.
היא מצמצמת את עינייה לעברי ומצילה עליהן בכף ידה מפני השמש.
היא בוהה בי מספר שניות ופניה מחמיצות.
"סליחה. שכחתי לרגע מי אתה ואיפה לכל הרוחות אני נמצאת" היא אומרת בקול צרוד משינה ומתיישבת על הדשא.
"כואב לי הגב.." היא רוטנת תוך כדי התמתחות. אני מגלגל את עיניי. "כדאי שתתחילי להתרגל, אחרת לא תצליחי ללכת. קדימה אני נותן לך שלוש דקות לשטוף פנים ולצחצח שיניים" אני מוציא בקבוקון מתיקי ומגיש לה. היא בוהה בו בחוסר הבנה.
"לצחצח שיניים?"
"כן. זה שמן קוקוס. הוא יכול לשמש גם כמשחת שיניים. תצחצחי עם האצבע" אני דוחק לעברה את הבקבוקון בחוסר סבלנות. היא לוקחת אותו ממני בתמיהה ונעמדת.
אנחנו מתקדמים אל הנחל ושוטפים פנים, ואריאל מתנסה במשחה. אני ממלא את הבקבוק במים ואנחנו יוצאים לדרך.
שוב, אני לפניה והיא הולכת אחרי.

"מק" היא אומרת לפתע. "מה?"
"אתה שונא את זה?" היא שואלת.
אני ממשיך ללכת ומכווץ את גבותיי. "שונא את מה?"
"את זה שאתה צריך להגן עליי" אני שומע אותה עונה ונעצר במקומי.
"מאיפה זה הגיע?" אני מסתובב אליה, מופתע.
היא מחזירה לי מבט רציני. "פשוט תענה לי."
אני מגרד בראשי, לא בטוח מה לענות לה.

האם אני שונא את זה?
לא.
אני אהבתי לצפות בה כל יום.
ואני רוצה להגן עליה. אני לא עושה את זה רק כי אני צריך.
אבל היא קשה לפעמים.