Freeze You All | קרח ואש

פרק עשרים ושמונה

מק

סוסים.
כל אחד יכול לחוש כשהם מתקרבים.
המפגש המהיר של פרסותיהם עם הקרקע מרעיד את האדמה ומורגש למרחקים.
צליל דהרותיהם יכול להעיר אדם משנתו.

אבל אני, שאומנתי ולימדו אותי לפתח את חושיי, יכול להרגיש אותם גם כשהם רחוקים הרבה יותר.
עוד יותר כשאני שוכב ישן על הקרקע ואוזני צמודה לאדמה.
כמו עכשיו לדוגמא.

עיניי נפתחות באחת ואני מנתק את ראשי מהקרקע.

סוסים?
בהרים?

אני עוצם את עיניי בריכוז ופותח את ראשי, מתרכז באוויר שברדיוס חצי קילומטר סביבי.
אין תנועה חשודה ברוח.

אני נושם עמוק ומתאמץ יותר, מרחיב את הראות, דורש מהאוויר לספר לי מה קורה בשטח.

כשאני מגיע בקושי רב לרדיוס קילומטר, אני מרגיש את זה.
עשרות גופים גדולים שחותכים את האוויר במהירות נגד כיוון הרוח.

אני לא מדמיין.

צי שלם של סוסים מתקרב לכיווננו, והם נמצאים ממש לרגלי ההרים.

אני מזנק לעמידה ורץ לנער את לוק ואיב, לא מבזבז רגע. שניהם קמים בבהלה.
"מה העניין, מיכאל?" לוק שואל בקול צרוד משינה
"אתם לא מרגישים את זה?" אני מפציר ופונה לכיוון בו אראיל שוכבת
"מרגישים את מה?" איב מתנערת ומבטה נעשה ענייני.
אני מעקם את אפי "הזדקנתם" אני קובע ונוגע קלות בכתפה של אריאל. איב פולטת נחרה "-אומר הבחור שקטן ממני בלא יותר משנה"

אריאל ממצמצת בבלבול ומזדקפת לישיבה "מה קורה..?" קולה ישנוני וענף ירוק סבוך בשיערה האדום.
חיוך קל עולה על שפתיי ואני מושך את הענף בעדינות מתוך השיער שלה "יש צי לא קטן של סוסים שמתקרב לאיזור שלנו" אני אומר בפשטות ונעמד, מחפש את סופיה בעיניי.
אריאל בולעת את רוקה בשקט, ולוק ואיב נועצים בי מבט.

"מה זה אומר, מק?" אריאל שואלת אותי בחשש לאחר שתיקה ארוכה, ומסדרת בהיסח הדעת את שיערה.
אני מוצא את סופיה בעיניי, ישנה על הדשא בתנוחת עובר מספר מטרים מאיתנו.
בטח גם לה לא קל פתאום לישו ככה, ללא קורת גג.
"זה אומר שמורגנה כנראה יצאה לקראתנו והקרב קרוב יותר משחשבנו. תעירו אותה" אני מחווה אל סופיה בסנטרי ופונה לבדוק שכל הנשק שלי נמצא עליי, שומר על הבעה חתומה.
אני מוכרח לשמור על קור רוח, אחרת אריאל תאבד את זה.
אני חייב להיראות רגוע.

גבותיה של אריאל מתכווצות בדאגה, והיא פונה אל אחותה בלי להוסיף מילה.
אני מביט אחריה בשקט וליבי שוקע בקרבי.
היא צריכה להלחם באחותה היום.
להרוג אותה.
אני נוהם בשקט.
למה דווקא היא?

אני מפנה מבט רציני אל לוק ואיב, שגם הם בודקים את כלי הנשק שלהם בשקט.
חולשה קלה משתלטת עליי כשאני מתבונן בשניהם.
אני לוקח נשימה וניגש אליהם, תופס באמתו של כל אחד מהם ומושך אותם לצד.
הם מסתכלים עליי בשאלה. "תקשיבו לי" אני אומר להם בטון נמוך ותקיף "תשדרו רוגע. אני רציני. אני דואג לה" אני פוזל במבוכה לעבר אריאל, שכורעת מעל אחותה מרחק מה מאיתנו ומנערת אותה "אני לא רוצה שהיא תהיה מתוחה." אני מחזיר אליהם את מבטי "אני לא יודע איך היום הזה יגמר. יכול להיות שנגמור בצינוק. יכול להיות שנמות. יכול להיות שנפיל את מורגנה. אבל זה לא משנה" אני לוחץ בעידוד את כפות הידיים של שני חבריי הטובים ביותר ומחייך אליהם כשהתרגשות פתאומית מציפה אותי "אנחנו צריכים להאמין שנצליח. אסור לנו לאבד תקווה. וזה גם מה שאנחנו צריכים לשדר לאריאל." אני נושם עמוק וצמרמורת עוברת בכל גופי "עברנו כל כך הרבה, אני ואתם. אני חייב לכם כל כך הרבה." הקול שלי רועד ואני מישיר אליהם מבט רציני
"בבקשה. תשרדו"