Freeze You All | קרח ואש

פרק שלוש עשרה

אריאל:

"טוב" מק נעמד מולי אחרי ששם בידי ענף שמצא
"את זוכרת איך לאחוז בחרב?" אני מהנהנת נמרצות ועוברת לאחיזה נכונה בענף. מק מהנהן. "מצויין" הוא מתחיל להסביר לי כיצד להניף אותה נכון וכיצד לעמוד. "אני מניח שאת לא רוצה להרוג אף אחד, רק לנטרל" הוא אומר ואני מהנהנת בהסכמה "אם כך את צריכה להיזהר מאוד לא לפגוע באיזור החזה ומעלה. תמיד תכווני אל פלג הגוף התחתון, שם יש יותר סיכוי לפגיעה משמעותית ועם זאת פחות סיכוי להרג. אם את רוצה רק לנטרל, תכי בכת החרב בלבד כמו שעשיתי בפעם הראשונה שנתקלנו בשומרים" הוא מדגים לי ואני מתנסה בעצמי.
הוא מסביר לי עוד מספר עקרונות, ואני מרותקת. הוא מסביר לי בכזו עדינות, כאילו הוא מפחד שאשבר. כאילו הוא עדיין לא משוכנע שהוא עושה את הדבר הנכון בכך שמלמד אותי. אני מוכרחה להוכיח לו שזה הדבר הנכון.
אני מרגישה יותר בטחון עם הידע והניסיון שהוא נותן לי.
הוא עומד ונע כאילו מעולם לא ננעץ בו חץ.
לא אנושי כבר אמרתי?
"בסדר. עכשיו בואי תראי לי מה למדת" חיוך שובב נפרש על פניו של מק, והוא מתרחק ממני, מרים ענף בידו. "את תלחמי בי עכשיו. אם תצליחי להעיף את הענף מידי, נעבור לחרבות אמיתיות." אני מתנשמת בהפתעה. "כל כך מהר? לא שיש לי בעיה עם זה.." "הלוואי שהיה לנו יותר זמן אריאל. עד מחר בערב אני רוצה כבר להיות בפרנהיים" פי נפתח "אבל עברו רק-" "שלושה ימים, אני יודע. זה פרק הזמן שלוקח לי לחצות את היער לבד. לא ציפיתי שאוכל לעשות זאת איתך באותה מהירות. אני חייב לומר, התרשמתי" הוא מחייך אליי ואני מרגישה סומק קל עולה מצווארי. "אם עקבת אחריי זמן רב כל כך הייתי מצפה שתדע שאני בכושר" אני ממלמלת.
מק מחזיר לי מבט שקשה לפרש.
"בכל זאת. היית פצועה. עברת חוויה נפשית קשה. לא ציפיתי שתהיי במיטבך" יש היגיון בדבריו אז אני מרימה את הענף לעומתו "אם כך, תן לי להראות לך כמה אני במיטבי."
הוא מחייך שוב את החיוך השובבי שלו, שמתחיל להיות החיוך האהוב עליי.
הוא נותן לו מראה ילדותי וחסר דאגות. זה החיוך היחיד שלא ניתן לראות מאחוריו את הכאב והחוויות הקשות שמק עבר.
"קדימה," הוא מרים ענף "אני אהיה עדין איתך בהתח-" אני מסתערת עליו וקוטעת אותו, והוא בקושי מספיק להרים את הענף שלו לעצור את שלי. עיניו המופתעות ננעצות בעיניי. אני מרגישה את עצמי מחייכת. "אינסטינקטים, מק. אינסטינקטים" אני אומרת בטון מלא משמעות והוא מגחך באירוניה.
"אין בעיה, אריאל" הוא לוקח צעד לאחור ואני מסדרת את האחיזה שלי בענף.
אני מביטה בעיניו הכחולות, שנדלקו בניצוץ של נחישות. הוא רוצה להוכיח לי שטעיתי. שנסיכה לא יכולה להלחם.
ואני מתכוונת להוכיח לו את ההיפך.
אנחנו מסתערים אחד לעבר השניה. הענפים שלנו מתנגשים שוב ושוב- הוא מנסה להגיע אליי ואני חוסמת אותו, אני מנסה לחדור את ההגנות שלו והוא חוסם אותי.
זה ממשיך כך מספר דקות.
אני מרגישה כאילו הענף הוא חלק ממני, כאילו הוא פשוט המשך של הזרוע שלי ואני שולטת בו כפי שאני שולטת בידיי.
אני מזהה שמק מתחיל להתנשף. "כבר מתעייף?" אני מרימה גבה אבל לא עוצרת. מק מחייך חיוך קלוש.
אני מזהה רגע קל ביותר של תשישות מצד מק ומנצלת אותה להעיף את הענף מידו.
אני דוקרת בעדינות בבטנו והוא לוקח צעד אחורה במבט המום.
תחושת ניצחון מתפטשת בליבי ואני מחייכת. "הא! נסיכות לא יכולות להלחם, אמרת?" אני מרימה את האף ועל פניו של מק נפרש חיוך.
"אני חייב להודות. את לא מפסיקה להפתיע אותי" אני משלבת את ידיי. "עכשיו חרבות אמיתיות, כן?" אני שואלת בציפייה.
מק מרים את עיניו לשמים שמתחילים להתכהות. "אני לא יודע אריאל. מתחיל להחשיך. אם שנינו רוצים להתרחץ, כדאי שנעשה זאת עכשיו."
כתפיי נשמטות באכזבה. אבל יש צדק בדבריו. "אוקיי. אז מחר בבוקר" אני אומרת.
מק מתקרב אליי, מבט ערמומי על פניו. "אז אני מניח שהחלטת שאת מעדיפה לקחת את הסיכון שאציץ עלייך מאשר לא להתקלח?" הוא מקרב את פניו אל פניי, ידיו מאחורי גבו.
העיניים המשועשעות שלו חודרות לשלי ואני מרגישה את לחיי מתחממות.
אני מגלגלת את עיניי.
"לא, פשוט החלטתי שאם תציץ עליי, אשרוף אותך. פיזית" אני מוסיפה כשאני מזיזה את פניו ממני בכף ידי. הוא צוחק.
"זה בסדר, נסיכה. אין לי שום תוכניות זדון להסתכל עלייך" הניצוץ המשועשע עדיין בעיניו, אבל קולו כנה.
אני מחייכת חלושות.
"אני מקווה בשבילך"