Freeze You All | קרח ואש

אחרית דבר

אריאל

אני הולכת בשדות הפתוחים של ממלכת הצפון, שואפת לראותיי את האוויר הקר והמרגיע, מתיישבת על הדשא הרענן.
קול רשרוש משמאלי תופס את תשומת ליבי, ואני מפנה את מבטי אל כיוון הצליל.  אני מזהה עופר קטן ובהיר, מלחך את העשב ממש על ידי.
אני מחייכת בשלווה ומלטפת אותו. אבל הוא בורח במהירות, משאיר אותי מופתעת.
"זה לא נגמר, אריאל" אני שומעת קול מעליי ומרימה את עיניי.
האוויר נתקע בראותיי. מורגנה עומדת ממש על ידי, מביטה בי במבט נוגה. "על מה את מדברת?" אני שואלת וכעס ממלא את ליבי. "את לא מבינה," היא אומרת ומבטה נעשה עצוב יותר "הביטי"
הסביבה הירוקה והמרגיעה משתנה, ואני מוצאת את עצמי בתוך כפר העולה באש, סביבי אנשים צורחים וקולות כאוס ומלחמה. אני לא יודעת כיצד אני מזהה, אך ברור לי שאני נמצאת בכפר ארגיליון.
אבל הכאוס הזה כבר היה ונגמר.
"מורגנה אני לא מבינה, הכפר הזה כבר נמצא בשליטה" אני אומרת בתהייה, אבל מוגנה כבר לא לידי.
לפני שאני מספיקה לקלוט, נער בלונדיני ומלוכלך רץ לכיווני ותופס בכתפיי, מנער אותי. "הזמן!" הוא צועק, עוטה על פניו מבט היסטרי "הזמן עצר מלכת!"
אני מנסה לשאול אותו לפשר דבריו התמוהים, אך לפני שאני מצליחה להוציא הגה מפי, חץ קטן ומשונה ננעץ בזרועי.
אני מביטה בו בתדהמה, מרגישה מסוחררת.
הנער עוזב אותי ורץ, מניח לי לכשול על ברכיי וליפול אל תוך החשכה האינסופית.

אני מתעוררת בבהלה, ידי מזנקת אוטומטית אל זרועי.
אני מגלה להקלתי שלא נעוץ בה שום חץ.
אני מרגיעה את נשימתי הכבדה ונשענת לאחור על הכרים הרכים של מיטת האפיריון שלי, מבינה שזה היה רק חלום.
אני מנגבת זיעה קרה ממצחי, תוהה על פשר החלום המשונה. החלומות היותר מוזרים שלי כבר הוכיחו את עצמם בעבר כלא מקריים.
אני מסתובבת על צידי ובוחנת את החלון הגדול, ממנו חודרות קרני אור חמימות.
ואז אני נזכרת, ובוחרת לדחות את עניין החלום למועד אחר.

היום יום ההכתרה של סופיה.
רק שבוע אחד עבר מאז מותה של מורגנה, מאז שתמו ימי הפחד והכאוס, ואימפריית הצפון מעולם לא היתה במצב רוח מרומם יותר.
האזרחים התאוששו במהירות, וערכו למורגנה הלוויה גדולה ומכובדת למרות כל האירועים האחרונים.
אני קיבלתי את התנצלות האזרחים והחיילים על העוול שנעשה לי, והאזרחים יצאו לחגוג על כך ברחובות בכל יום בשבוע האחרון.
והיום עומד להתבצע האירוע שהיה צריך להתרחש כבר לפני זמן רב- הכתרתה של סופיה למלכה של הממלכה הגדולה בעולם.

שלוש דפיקות מוכרות נשמעות על דלת חדרי, ואני מזדקפת לישיבה. בטי צועדת פנימה בחיוכה החם והאהוב, ואני לא יכולה שלא לחייך בחזרה. "בוקר טוב הוד מעלתך" היא מברכת בעליצות, גורמת לי לצחוק.  "בוקר טוב, משרתת נאמנה." אני מקניטה אותה בחזרה ונעמדת. היא קדה לפניי ברישמיות מאוסה, וכשהיא מרימה את ראשה פניה כבר רציניות יותר.
"כדאי שנתחיל לארגן אותך" היא אומרת וסורקת אותי מכף רגל ועד ראש  "אנחנו רוצות שתיראי טוב ביום ההכתרה של אחותך. חשבתי על שמלה בצבע כחול-" "בטי בבקשה, בלי שמלות" אני מתחננת ופונה אל חדר האמבטיה. בטי משלבת את ידיה ברוגז. "אל תגידי לי שאת מתכננת להיות ביום ההכתרה של אחותך במכנסיים" "ומה אם כן? זה לא כאילו אני זו שמכתירים היום למלכה" אני אומרת בשעמום ואוספת את שיערי לאחור, מבחינה במראה מולי בבטי שמניחה את ידה על מצחה בתסכול "את משהו. מסוגלת לישון על הקרקע החשופה, להתקלח באגם באוויר הפתוח, לשרוד ימים שלמים בתוך היער, לצלוח אימונים של שעות אחרי שלא נלחמת באיש כל חייך, לעמוד מול אנשים חסרי רחמים.. אבל ללבוש שמלה למשך אחר צהרים אחד- זה אתגר בלתי אפשרי."
אני צוחקת למשמע דבריה "נו, חבל שלא נולדתי גבר. נשמע שזה יכל להתאים לי הרבה יותר." אני אומרת, תוקעת את מברשת השיניים בפי.