Freeze You All | קרח ואש

פרק שבעה עשר

אוקיי כמעט פה אחד הוחלט שאני משאירה את הכריכה הנוכחית (:
תודה רבה רבה לכל מי שהחוותה את דעתה! ♡♡♡

אריאל

"אריאל.." אני שומעת לחישה באוזני ומרגישה ניעור קל. אני פותחת את עיניי לאט ומצמצמת אותן כמעט מיד כשקרני השמש מסנוורות אותי. אני שומעת צחקוק מוכר לידי ומסוככת על עיניי.
אני רואה את מק כורע ליד המיטה שלי ומחייך אליי. "בוקר טוב לך" הוא אומר לי בשעשוע ונעמד.
אני מעקמת את פרצופי.
"מק..." אני רוטנת "מה השעה? למה הערת אותי?" המיטה מרגישה לי כמו גן עדן בהשוואה לדשא עליו ישנתי בימים האחרונים.
זו היתה השינה הכי טובה שהיתה לי מעודי.
מק משלב את ידיו ואני שמה לב שהוא לובש את חולצת הברדס, אך לא חובש אותו. תיק הצד שלו תלוי על חזהו והחרב הגדולה שלו מצויה בנדן. אני לא אוהבת את זה.
"אני יוצא עוד מעט לאימפריה. אני רוצה לרגל קצת, אולי כמה דברים יתבהרו לי. אני לא יודע כמה זמן זה ייקח או מתי אני אחזור. רציתי להפרד ממך כמו שצריך לפני כן" אני לא מאמינה למשמע אוזניי ומתיישבת בחדות. "אתה מה? אתה עובד עליי? מתי החלטנו דבר כזה?" אני מרגישה כאב ראש. ייקח לו שלושה ימים רק להגיע לשם, ועוד שלושה ימים נוספים כדי לחזור. הוא לא יכול לעזוב אותי לכל כך הרבה זמן.
מק לוקח את ידי "אני חייב אריאל. דיברתי אתמול בלילה עם לוק. אני חייב את זה בשביל הממלכה כולה, ובשבילך" המבט שלו רציני "את תישארי כאן ותתאמני עם לוק ואיב. אני משאיר אותך כאן רק כי אני יודע שאת בידיים טובות.  אני אחזור בהקדם האפשרי, אל תדאגי לי" הוא מחייך אליי חלושות. אני מביטה בו וכל החושים שלי צורחים עליי להתנגד. אבל קול אחד אומר לי שהוא צודק.  חוץ מזה, זה מק. הוא יסתדר. ואני צריכה ללמוד להסתדר גם בלעדיו.
אני פולטת אנחה כבדה. "תשמור על עצמך. תחזור מהר" אני אומרת בשקט.
מק מחייך אליי בחמימות. "יהיה בסדר. רק אל תתגעגעי אלי יותר מידי" הוא מקניט אותי ואני מכניסה לו מרפק. הוא מצחקק ונושק לראשי. "אני אחזור תוך שבוע. אני מצפה לפגוש לוחמת מקצועית כשאני חוזר" הוא קורץ לי ואני מחייכת אליו. "סמוך עליי. אני אהיה אתגר" "אני בטוח" הוא חובש את הברדס על ראשו ופונה אל הדלת "רק תשתדלי לא לשרוף שום דבר עד שאחזור, טוב?" הוא אומר בחיוך דבילי ואני משליכה עליו כרית "אוף לך כבר!" אני צועקת עליו והוא מצחקק ויוצא, סוגר אחריו את הדלת.
אני בוהה בה מספר שניות ואז משפילה את מבטי, בוחנת את ציפורניי.
מק פשוט עזב.
בלעדיי.
אבל אנחנו חייבים לאסוף עוד מידע, ואני רק אאט אותו.
אני נעמדת, משלימה עם הגורל.
אני רק מקווה שהוא יהיה בסדר.

אני שוטפת פנים ויוצאת מהחדר בפיהוק קל.
אני מוצאת את לוק יושב על יד השולחן, כוס משקה חם בידו ועיניו נעוצות בחוברת כלשהי.
בטי הסבירה לי בעבר שזה נקרא עיתון.
לוק מבחין בי ומרים אליי את עיניו. "הא, אריאל. בוקר טוב. ישנת בסדר?" "הכי טוב בשבוע האחרון" אני אומרת לו בחיוך קלוש "אני שמח. בואי שבי. את אוהבת קפה? תה?" אני מרגישה את ליבי מזנק בהתרגשות. בארמון מעולם לא הורשיתי לשתות קפה, בטענה שזה מזיק לבריאות. "אני אשמח לקפה" אני אומרת ומתיישבת. "שניים סוכר?" הוא שואל ונעמד, מניח את העיתון על השולחן. אני מושכת בכתפיי, לא מבינה בזה.  "מה שאתה חושב" הוא מהנהן וניגש להכין לי קפה.
אני מנצלת את זה ומציצה בעיתון שעל השולחן.
זו היתה טעות.
הפה שלי מתייבש כשאני קוראת את הכותרת הראשית. 

הטרגדיה באימפרייה הגדולה בעולם.

החיפושים אחרי הנסיכה אריאל, החשודה ברצח בעלה ובנה של הנסיכה סופיה, נמשכים. כל מי שרואה אותה או את האדם בעל הברדס שמסייע לה, מתבקש להודיע לרשות הקרובה מיד. אדם שיימצא כנותן להם מחסה יועמד לדין בגין בגידה במלכות.

אזרחי הממלכה אינם יכולים לשאת עוד את תחושת הבגידה שהם חווים לנסיכה...

אני מפסיקה לקרוא, מרגישה מחנק בגרוני.
כבר אין לי כל כך חשק לקפה.
לוק מתקדם אליי עם ספל מהביל, מביט בי בעצב.
"אל תקראי את זה." הוא אומר ונוטל את העיתון "הכל יהיה בסדר. האמת תצא לאור בסופו של דבר. רק תישארי ממוקדת" הוא מניח את ספל הקפה מולי.
הוא צודק. אני מוכרחה להישאר ממוקדת.
אני לוקחת לגימה מהקפה ועוצמת את עיניי, מתענגת על הטעם. כשאחזור לארמון, אני כל כך עומדת לחסל את בטי על כך שלא הסכימה לי לשתות קפה.

כעבור מספר שניות איב נכנסת לדירה בפנים נפולות. "אני לא מאמינה. הוא רק הגיע וכבר הוא עוזב שוב." היא נאנחת ומתיישבת לידי.  לוק מציץ בה. "אני מניח שהוא עבר אצלך עכשיו?" "בטח. אתה חושב שהוא היה עוזב בלי להפרד ממני? אה, ולוק," היא נעמדת וניגשת אליו, ותופסת בפתאומיות בצאוורון חולצתו. "מה חשבת לעצמך ששלחת את הילד בחזרה לשם, לבדו?!" היא צועקת עליו, דמעות של כעס בעיניה.
אני פוערת את עיני, המומה.
לוק מתנשף, מביט באיב שעדיין אוחזת בצווארונו "איב, הוא חייב לחזור לשם. צריך להתקדם ואת יודעת את זה." "אבל למה לבד?! למה לא הלכת איתו? למה לא התייעצתם איתי? אני הייתי הולכת איתו!" היא עוזבת את לוק ודוחפת אותו בכעס.
אני מביטה בה בתמיהה. לוק נראה כמשלים עם הכעס שלה "אם עוד מישהו היה בא איתו זה היה מאט אותו, כי מק מכיר את המקום ואנחנו לא. חוץ מזה, יש פחות סיכוי שהוא ייתפס אם ילך לבדו. אם עוד מישהו היה הולך זה היה מושך תשומת לב. איב, הוא הסתדר לבדו שנה וחצי, הירגעי."
איב צונחת בחזרה על הכיסא, דמעות עדיין בעיניה. "אני שונאת את זה. למה בכלל היה צריך להכניס אותו לתוך זה?" היא נועצת את מבטה ברצפה. לוק נותן בי מבט זהיר ואז מחזיר את עיניו אליה "את יודעת למה, וזו היתה החלטה שלו של אביו. זה לא עניין שלנו." הוא אומר וחותם את הוויכוח.

לזמן מה אף אחד לא מדבר.
איב ממשיכה לנעוץ את עיניה הכעוסות ברצפה ולוק פונה לשטוף את הכלים.
אני לוגמת בשקט מהקפה שלי ולא יודע מה לעשות.
אני מרגישה כל כך אשמה.
הלוואי והייתי יודעת את התשובה לשאלתה של איב- למה מק היה צריך להכניס את עצמו לתוך זה.
אני מניחה את הספל מידי.
אולי אני צריכה ללכת מכאן. לחזור לארמון ולהתעמת שם לבדי עם אחיותיי, ולתת לאנשים הללו לחיות את חייהם בשקט בלי שיצטרכו להטריד ולסכן את עצמם בשבילי.
בדיוק כשאני מתחילה לשקול זאת ברצינות, איב מתנערת. "לוק צודק" היא אומרת ונעמדת, חיוך נסוך על פניה.
אני מבטיה בה, מופתעת לגמרי. "מק חייב לעשות את זה. אבל אנחנו צריכים לעזור לו כמה שניתן, ובשביל זה אנחנו עומדים לאמן אותך" היא מצביעה עליי באצבעה המורה "כבר היום. וכשמק יחזור, אנחנו נהיה מוכנים כולנו לצאת לחזית." היא נראית נלהבת כל כך שזה גורם לי לחייך. היא החליפה מצב רוח במהירות שיא, בדיוק כמו מק.
גם לוק מחייך, כאילו ידע שהיא תתעשת במהרה.
אני מרגישה פתאום בטוחה יותר.
אני כבר מתחילה לחבב אותם.

נפלתי הרגע במדרגות וכל הגוף כואב לי :(
מבטיחה שאני האדם הכושל ביותר בעולם ._.

סליחה שהפרק קצר כל כך, כפי שאמרתי אני בתקופה מטורפת.. אבל היי, לפחות אני כותבת! (:

חנוכה שמח לכולם ♥♥♥