Freeze You All | קרח ואש

פרק רביעי

מק

אני רץ במהירות מגג לגג, מדלג על מספר ארובות, מנסה להגיע כמה שיותר מהר אל החדר של הנסיך, שהתפוצץ לפני מספר שניות.
הפיצוץ תפס אותי לא מוכן.
הוא הקפיץ אותי במקומי בדיוק כשאני תפסתי תנומה כהרגלי על אחד הגגות.
אריאל
זו המחשבה הראשונה שקפצה לראשי כשהתאוששתי מההלם.
אני חייב לוודא שהיא בסדר.
לא כי אכפת לי ממנה.. פשוט כי זו המחוייבות שלי.
אני ממשיך למהר לכיוון מקור הרעש ושומע את ההיסטריה מתחתיי, ומספיק להגניב מבט אל פניהם המודאגים של האנשים שלמטה.
עוד קצת..
ואז אני רואה אותו, את החלון ענק, שיוצא ממנו פיח ועשן וגיצים.
בליבי אני כבר מבין שלא ייתכן שהאירוע הזה נגמר בלי שמישהו נפגע. מישהו התנקש לחייו של הנסיך אריק. אבל למה, לעזעזל??
אני מאט את הקצב שלי ומתקרב לשם בזהירות,  מחשש שמישהו ישים לב אליי. אני שומע מבפנים צרחות קורעות לב, ומזהה שזה קולה של סופיה.
אני מתקרב מעט יותר, ולפתע יש שקט. אני עוצר במקומי ליד החלון ומקשיב.
"את הרגת אותם! ....הקנאה הארורה שלך!!" אני מצליח לשמוע קטעי משפטים בקולה של סופיה ומקמט את מצחי.
אני מתכוון להגניב הצצה פנימה כדי לראות אל מי היא מדברת, אבל בדיוק כשאני מקרב את ראשי בזהירות אל אדן החלון- מישהו מוטח החוצה בעוצמה והלב שלי צונח לתחתוניי. הוא שוקע עוד יותר כשאני מבין שזו אריאל, והיא נופלת למטה בצווחה.
"פאק" אני מסנן, ומתכונן לקפוץ בעקבותיה, אבל דמות נוספת קופצת מהחלון ומסנוורת את עיניי. זו סופיה, והיא בוהקת בהילה כחולה.
מה לכל הרוחות קורה כאן ?
אני לא יכול לקפוץ אחריהן, סופיה תראה אותי. אני מביט למטה בחרדה, מצפה שהיא תתפוס את אריאל ותעזור לה. אבל להפתעתי הרבה היא מגיעה אל אריאל במהירות ודוחפת אותה בזעם על הקרקע. אחר כך מתגבשים בשתי ידיה שני חרוטי קרח אכזריים למראה, והיא מפנה אותם כלפי אחותה. ההבנה מכה בי. עליה סופיה צעקה. היא קיבלה את היסוד שלה, והיא מנסה להרוג את אריאל.
אבל למה ?
לא נותרה לי ברירה. אני לוקח מספר צעדים אחורה ומסדר את הברדס על ראשי. ואז אני רץ קדימה וקופץ מהגג היישר אליהם. זה מטורף. אבל תירגלתי את הקפיצה הזו מאות פעמים בעבר.
אני נוחת ישר בינהן, גבי אל אריאל המבוהלת, פניי אל סופיה הזועמת.
אני מציץ לאחור אל אריאל, מסוקרן מדי לגבי תגובתה. היא שוכבת על הקרקע, נשענת על אמותיה, ובגדיה משופשפים, עורה שרוט. עיניה מביטות בי במבט שאני לא יכול לשאת, מבט שאומר כל כך הרבה דברים. היא נראית כל כך חבוטה והמומה שליבי נחמץ.
אני מסית ממנה את מבטי, ומחזיר מבט זועף אל סופיה, שבוחנת אותי בעיניים כועסות וחודרות. אני מתכונן לשלוף את חרבי בלי שהיא רואה, למקרה שהיא תתקוף, ושומע את אריאל מתנשפת מאחוריי.

אריאל

זה הוא.

כך זה היה גם בפעם הראשונה, הייתי בסכנה והוא פשוט הופיע מולי ללא כל התרעה, עם הברדס שלו שמסתיר את ראשו ומצל על פניו כך שאי אפשר לראות אותן כלל.
טוב, כמעט.
את עיניו הכחולות שראיתי רק לרגע לא אשכח לעולם.
הוא הציל את חיי אז, בגופו.
ואחרי הפעם ההיא.. הוא אמר שלא יהיה כאן יותר. אבל הנה הוא כאן, שוב, מולי.