Freeze You All | קרח ואש

פרק שביעי

אריאל

אני פוסעת לבדי בכתפיים מכווצות אל מאחורי העיקול של הנחל, לאן שמק הנחה אותי ללכת. אני מציצה מעבר לשיח ורואה שיש מאחוריו פינה קטנה ומוסתרת יחסית של הנחל. אני לוקחת נשימה עמוקה.
אוקיי. זה לא יכול להיות כזה נורא.
אני מורידה את נעליי ואז בחשש מה את בגדיי ותחתוניי, ממהרת אל תוך מי הנחל כדי שיסתירו את רוב גופי.
כשאני בפנים אני עוצמת עיניים ברוגע. המים מדהימים.
אני נכנסת עמוק יותר כך שהמים מגיעים עד מעט מתחת לעצמות הבריח שלי, מפזרת את שיערי הארוך ומטה מעט את ראשי אחורה כדי לשטוף אותו היטב. אני שוקעת למספר רגעים של נחת, מרחיקה מעליי כל מחשבה על אירועי היום. אני כל כך עייפה.
אני פותחת עין אחת, רק כדי לוודא שבאמת אין איש באיזור, וצוללת אל תוך המים.

אחרי שאני מתייבשת ומתלבשת אני חוזרת אל קצה הדרך, איפה שמק נפרד ממני. להקלתי אני מוצאת אותו שם, חיה מתה כלשהי מונחת לידו והוא מרוכז בבניית מבנה כלשהו מזרדים.
הוא מרים אליי מבט כשאני מתקרבת.
"את נראית יותר טוב" הוא אומר וחוזר להתעסק במבנה שלו.
אני מתעלמת מההערה ומנידה בסנטרי לעבר החיה. "מה זה?" אני שואלת.
מק נעמד על רגליו ומחכך את ידיו זו בזו. "זה עופר צעיר. לא היה אתגר" הוא אומר בהיסח הדעת ומביט בשביעות רצון על הדבר שבנה.
ליבי מתכווץ. "עופר מסכן.." אני ממלמלת, ומק מתנשף. "אריאל, הטבחים בארמון שלך מקבלים ארבע כאלה בכל יום. ועוד הרבה חיות אחרות שהציידים שלכם צדו. זה לא הזמן להתחיל לרחם עליהן." הוא אומר ועובר לנקות את הבשר. אני מסיטה את מבטי בסלידה.
הוא צודק. אבל לראות את התהליך ואז לאכול את זה, זה כל כך שונה.
"אני לא חושבת שאהיה מסוגלת לאכול את זה" אני אומרת, עדיין לא מסתכלת.
"אם תרצי לשרוד ביער הזה," אני שומעת אותו עונה "תצטרכי ללמוד להתעלם מהחמלה שלך כלפי חיות. אחרת לא תגיעי רחוק."
אני נאנחת ומגניבה מבט לעבר הדבר שמק בנה. "ומה זה?"
"זו מדורה. אני הולך לצלות על זה את הבשר." הוא עונה מעט בשעשוע. אני מרגישה מטופשת.
"וזה לא מסוכן..? כלומר, העשן. יכולים לאתר אותנו ככה מרחוק.." אני אומרת בשקט. "כן, חשבתי על זה" הוא אומר "זו באמת תהיה בעיה. אבל אין לנו הרבה ברירה. אני לא חושב שתסכימי לאכול בשר חי"

אנחנו מסיימים לאכול בשקט. העופר שמק צד היה נהדר, ואני מרגישה הרבה יותר טוב.
מחשיך ומק אומר שהשעה כבר 8 בערב. אין לי מושג איך הוא יודע ואני גם לא שואלת, כי אני בטוחה שהוא לא נהנה במיוחד לדבר איתי. בטח לא לענות לי על שאלות.

הרגע הגיע.
אני עומדת לישון בחוץ. על האדמה. התמונה של מיטת האפיריון הגדולה והנוחה שלי עולה בראשי, ואני מרגישה צורך לבכות.
מק מוצא לנו פינה עם דשא יחסית רך ואומר לי ללכת לישון כך, על הדשא החשוף.
"אני מניחה שאתה לא מתכוון להוריד בפניי את הברדס ולכסות אותי איתו" אני מתלוצצת ונשכבת בלית ברירה על הדשא. הוא מגחך. "ניסיון יפה. אבל לא" הוא מטפס על העץ מעליי ואני מרימה את ראשי. "מה אתה עושה?"
"אני ישן על העץ. יש לי מכאן תצפית טובה" הוא אומר ואני מכווצת את גבותיי. "למה אתה צריך תצפית אם אתה ישן?" אני שואלת בתמיהה, אבל הוא רק צוחק בתגובה.
אני נאחנת ומניחה את ראשי בחזרה על הדשא, נרדמת כמעט מיד.