מק
אני משחק בעצבנות באחת הסכינים שלי, מודע מאוד לאריאל המתהלכת מאחוריי בביישנות.
אני נזכר בדברים שאמרה לי אחרי שנישקה אותי. שהיא אוהבת אותי, ושאפסיק להתנהג כמו אדיוט.
זה תפס אותי לא מוכן, באמת לא דמיינתי אפילו שהיא מרגישה כך כלפיי. שאלתי אותה, למה לעזעזל? למה שהיא תרגיש כלפיי משהו, לא מכירה אותי כמעט, לא יודעת עליי דבר, ועוד כשאני מתנהג אליה כמו אדיוט שוב ושוב.
היא ענתה שיש דברים שלא ניתן להסביר במילים.
אמרתי לה שאסור לנו ללכת רחוק.
זה לא שאני לא רוצה את זה. אני מאושר שהאהבה בינינו הדדית, וזה הדבר שאני רוצה יותר מכל דבר אחר.
אבל כרגע יש לנו משימה להשלים וגורל של ממלכה שלמה בידיים.
המסע שלנו רק התחיל, ואנחנו צריכים להתרכז בו.
אריאל הסכימה אותי.
"אריאל" אני אומר לה לפתע בלי להסתובב "אנחנו קרובים מאוד לכפר. נגיע בעוד מספר שעות. אחרי שנפגוש את החברים שלי, אני והם נמשיך לאמן אותך בחרב. אבל את השליטה באש שלך את תצטרכי ללמוד בעצמך" אני אמנם יודע דבר או שניים על אימון ביסודות, אך זה דבר שבהחלט רצוי שהיא תלמד בכוחות עצמה.
זה כוח שבא ממקום מאוד פנימי בנשמתה, ומשם היא גם צריכה ללמוד להשתמש בו.
"בסדר" היא עונה בשקט.
אחרי מספר קילומטרים נוספים אנחנו עושים עצירה ואני צד ארנבת. אריאל צולה אותה באש שלה ואנחנו אוכלים בשתיקה.
אני מקווה שהמצב בינינו יפסיק להיות מביך כל כך.
כפי שצפיתי, לאחר מספר שעות אנחנו מחוץ ליער, על פסגה מעל הכפר פרנהיים.
אני נעמד בראש הפסגה ועוצם עיניים, שואף את האוויר הקריר ברוגע.
התגעגעתי לפסגה הזו.
אחרי מספר רגעים של שלווה ואני פוקח את עיני ומחייך, מביט למטה אל המקום שהיה לבית השני שלי.
פרנהיים, כפר קטן, אוטונומי ושליו שאינו מסופח לאף אחת מ4 הממלכות ולא נתון לשליטתן.
אני מזהה את החומה הארוכה שמקיפה אותו, את הגגות החומים והמוכרים, את השדות ואת מזרקות הנוי.
אריאל נעמדת לידי ומביטה גם היא מטה אל הכפר. "זה פרנהיים?" היא שואלת "הוא יפיפה"
אני מחייך. "בהחלט. אני בטוח שתמותי עליו" אני אומר לה ומתחיל לרדת במורד הגבעה. אריאל ממהרת להדביק אותי. "טוב, כרגע אני אמות על כל מקום שהוא לא היער הארור הזה. אני כבר לא יכולה לחכות להחליף בגדים" היא רוטנת ואני צוחק בתגובה. "הוא לא באמת כזה נורא. יש יערות גרועים בהרבה. הבעיה היא, שאת נסיכה מפונקת" אני מקניט אותה והיא נותנת אגרוף לכתפי. אני שוב צוחק, מרגיש משוחרר יותר.
אנחנו מתקרבים לכניסה לכפר ואני עוצר, מסדר את ברדסי על ראשי. "חכי כאן, אל תזוזי לשום מקום" אני אומר לה. לפני שהיא מספיקה למחות, אני רץ אל החומה ומחפש סביבה גומחה מסויימת, בתקווה שאני עדיין זוכר היכן היא נמצאת.
אני מוצא אותה אחרי מספר רגעים ודוחף לתוכה את ידי שמגששת בפנים.
כשהיא נתקלת בבד הרך אני פולט אנחת רווחה.
זה עדיין כאן.
YOU ARE READING
Freeze You All | קרח ואש
Fantasy#1 פנטזיה 22.10.17 *הושלם* "אני מושיטה יד להרים את ברדסו, לחשוף את פניו, אך הוא עוצר אותי בתקיפות, תופס בידי בכוח. אני מצליחה לראות לרגע את עיניו הכחולות רושפות אליי בזעם. 'אל תעזי,' הוא אומר לי בנוקשות 'זה שאת נסיכה לא מתיר לך לעשות כל הע...
