Freeze You All | קרח ואש

פרק שנים עשר

פרק משעמם לדעתי אבל הוא חשוב.. מתנצלת מראש על הכתיבה, אני לא במיטבי היום 😛

***************

מק

אני נאנח אנחת רווחה.
הפצע בחזי תפור ואריאל חבשה אותו בתחבושת. החולצה שלי המטונפת מדם ומחומר חיטוי מונחת על הדשא לידי, ואיתה הברדס.
אני מוטרד מכך שראשי גלוי, אבל זה כבר לא מאוד משנה. חלק מהחיילים כבר זיהו אותי. הם בטוח כבר העבירו את זה הלאה.
אני מגניב מבט לעבר התחבושת שלי.
עוד צלקת לאוסף הצלקות של מק.

אני פולט נשיפה ממורמרת.
לפחות הפעם החץ לא מורעל.
בזמנו הסכין של המתנקש שננעצה בי היתה מרוחה ברעל כך שהיה לי קצת יותר קשה לטפל בעצמי.. בלשון המעטה.

אריאל יושבת לידי, נשענת על אותו הגזע שאני נשען עליו ועיניה נעוצות בשמים.
היא נראית מותשת.
"מה נעשה? אתה בטח לא יכול ללכת." היא אומרת ומבטה מרוחק. אני מושך בכתפיי. "אל תדאגי. הפציעות האלה מעולם לא הפריעו לי ללכת. זה לא כאילו נפגעתי ברגל" אני מבטל את דאגתה.
זה נכון.
עם כל מה שעברתי בחיי, יש לי סיבולת מאוד גבוהה. פציעה כזו לא תפריע לי לתפקד.
"ולהמשיך ללמד אותי? אתה חושב שתוכל?" היא שואלת ומפנה אליי את מבטה.

אחרי מה שקרה היום, הנכונות שלי ללמד אותה רק התחזקה.
היום נרדמתי בשמירה ונפצעתי והיא נשארה לבד. אילולי היסוד שלה שנינו היינו עכשיו בצינוק של ארמון הצפון, במקרה הטוב.
"אל תדאגי. זו לא תהיה בעיה" אני עונה לה, ובשביל להוכיח את טענתי אני נעמד. אריאל מביטה בי בעיניים פעורות. "אתה לא אנושי, כבר אמרתי לך את זה?" היא נעמדת גם היא ואני צוחק.
"יש דברים, אריאל, שאדם עובר בחייו והם לוקחים ממנו הכל. גם את האנושיות שלו. הם הופכים אותו למפלצת" אני אומר והזכרון שמכה בי מכאיב לי יותר מהפציעה.
אריאל נרתעת. "מק, אתה ממש לא מפלצת. למה שתגיד כזה דבר? למה שמישהו יחשוב עליך ככה?" נשמע שהיא לא מאמינה שזה אפשרי. אבל אין לה מושג.
אני מרגיש שאם ייאמר עוד משפט אחד בנושא אני אתפוצץ. "נכון. תשכחי ממה שאמרתי" אני נועץ את עיניי באדמה כדי שאריאל לא תראה את הכעס שמשתלט עליי. היא לא אשמה במה שעשו לי וזה לא צריך לצאת עליה. אני פשוט צריך להירגע.
אריאל שותקת ופשוט נשארת לעמוד מולי כשאני ממשיך לנעוץ את עיניי בקרקע ומנסה להרגיע את הסערה שמשתוללת בתוכי.

לפתע אני מרגיש מגע מהוסס על הראש שלי.
העיניים שלי מזנקות לפניה המסוקרנות של אריאל, כשהיא מעבירה את ידה בשיער שלי ומביטה בו כאילו היה איזו חיה אקזוטית.
אני מרגיש את לחיי מתלהטות כשהיא עושה את זה.

היא קולטת שאני נועץ בה מבט וממהרת למשוך את ידה בחזרה.
"סליחה. הוא פשוט כל כך מיוחד" היא ממלמלת במבוכה ואני מניח שהכוונה היא לשיער שלי. פניה מסגירות שהיא בכלל לא התכוונה לגעת בו.
אני מעביר את ידי בשיערי בהיסח הדעת ומכחכך בגרוני. "כן, טוב.. אומרים לי את זה הרבה" אני מרגיש שאני עדיין סמוק ולכן מסית את מבטי.
אני נזכר במה שאמרתי לה כשהייתי מסומם מכאב ומאיבוד דם, ורוצה לתקוע לעצמי חנית בראש.
איזה טמבל, בחיי.
נס שהיא לא ברחה אחרי זה ונטשה אותי לדמם למוות.
"טוב בוא נלך" אריאל ממלמלת ומתכופפת להרים את החולצה והברדס שלי "אני מקווה שאתה מכיר נחל באיזור, שהוא לא האחד שהותקפנו בו" היא מדגישה. אני מאמץ את מחשבתי. "יש משהו. אבל זה לא בדיוק נחל, יותר כמו שלולית" אני מגזים. אבל באמת מדובר באגם קטן למדי.
אריאל נושפת בקול. "נצטרך להסתפק בזה. היער הזה באמת מתחיל להמאס עליי" היא רוטנת.
אני מגחך. "זה רק היום השלישי שלך פה, ילדת אש.  נראה איך היית שורדת כאן חודש. תאמיני לי, זה סיוט." אני נותן בה מבט כדי לבחון את תגובתה.
היא מסתכלת עליי מספר שניות במבט חתום, ואז פיה נפער. "א- אל תגיד לי שהיית כאן חודש" גבותיה מתכווצות.
אני משלב את ידיי. "בהחלט כן. חודש הסתובבתי במקום המסריח הזה עד שמצאתי את הארמון שלך" המבט שהיא נותנת בי מזכיר לי שאני מדבר יותר מדי. "אתה-" "בכל מקרה, זה היה מזמן. זה כבר לא משנה כלום" אני ממהר לקטוע אותה ומתחיל ללכת. אריאל נאנחת שוב ומצטרפת אליי בצעדים גדולים, מחזיקה את הבגדים שלי בידה.

אנחנו מתקדמים בשתיקה ואני נזכר במשהו.
"אריאל," אני אומר "מוקדם יותר, אחד החיילים שלכם צעק על האחרים שלא יהרגו אותך. הוא אמר שמורגנה תהרוג אותם אם הם יעשו את זה. הוא נשמע ממש מבוהל" אריאל מציצה בי. "מורגנה? איזו סיבה יש לו לפחד ממורגנה? היא הכי פחות מסוכנת מבינינו כרגע" היא אומרת בביטול.
"אלא אם כן.." אני מתלבט האם להעלות בפניה את השערתי "אלא אם כן גם היסוד שלה התעורר" גבותיה של אריאל מזנקות בהפתעה "אתה חושב ש-?" היא מתנשפת "מק אני חושבת שאתה צודק" היא נראית מוטרדת מאוד "ואם אתה צודק אז המצב ממש גרוע. להתמודד מול סופיה והיסוד שלה זה דבר אחד. להתמודד מולה ומול מורגנה והיסוד שלה זה כבר סיפור אחר. גם אם תיהיה לצידי זה בלתי אפשרי. אנחנו צריכים עוד אנשים" הקול שלה נסער.
"אל תדאגי. החבר'ה שלי בפרנהיים יעזרו." אני מחייך כשאני נזכר בידידיי. אריאל מרימה גבה. "'החבר'ה שלך'? לא אמרת שיש לך שם רק חבר?"
"כן, טוב.. התכוונתי שרק אצלו נוכל להשאר ולהיות בטוחים. אבל חוץ ממנו יש עוד מישהי" בראשי עולה תמונה של ילדה עם שיער שחור קצר. אריאל מביטה בי בספקנות. "זה החבר'ה שלך? נער ונערה?" "השניים הכי חזקים שתמצאי. הם לימדו אותי את רוב מה שאני יודע. אל תזלזלי בהם" אני נוזף בה.
היא לא מגיבה ומסיתה את מבטה ממני.

אנחנו ממשיכים ללכת עד שאנו מגיעים ל'שלולית'. היא קטנה כפי שזכרתי.
אריאל סוקרת אותה במבט רגוז. "לעזעזל. אין כאן שום איזור מוסתר שאני אוכל להתקלח בו" היא מתכופפת אל המים וטובלת בתוכם את החולצה שלי "אני לא יודעת לכבס, אז אל תצחק עליי" היא אומרת במבוכה ולשה את החולצה בתוך המים בצורה משעשעת למדי. אני מביט בה ומחייך בלי סיבה. "דווקא נראה שאת מסתדרת" אני אומר והיא מגלגלת את עיניה, מביטה בכתם האדום שמתחיל להתפשט במים סביב החולצה.
אני סוקר את סביבת האגם. באמת אין שום מקום מוסתר.
"יש לי הצעה" אני אומר לאריאל אחרי רגע של מחשבה "את תתקלחי ואני אשב עם הגב אלייך על הסלע שם" אני מצביע "ואשמור. אחר כן נתחלף. בסדר?" האמת היא שאני מת להתקלח וזה לא כל כך משנה לי אם אריאל תשמור או לא, כי ממילא המים מגיעים עד למותניי.
אצל אריאל, לעומת זאת, זה קצת יותר בעייתי.
היא נותנת בי מבט חשדן. "אני לא בטוחה שאני מכירה אותך מספיק לעומק בשביל לדעת שאפשר לסמוך עליך שלא תסתובב" היא אומרת ומוציאה את החולצה מהמים.
אני מחייך לעצמי.
"טוב, זה לא כאילו לא ראיתי אותך מתלבשת בעבר כשהייתי עוקב אחרייך"
אריאל שומטת את החולצה מידה ומסתובבת אליי, אימה טהורה בפניה.
אני פורץ בצחוק.
"א.. אתה-" "תרגעי, אני צוחק" אני אומר בין גיחוך לגיחוך.
זאת האמת.
עם כמה שנדרשה לי אין סוף משמעת עצמית בשביל זה, מעולם לא הצצתי לתוך החדר שלה.
פשוט הייתי חייב לראות כיצד היא תגיב.
מבטה הופך זעוף. "אני לא מבינה אותך. רגע אחד אתה מסתורי וקשוח ויבש, ורגע אחרי זה אתה מתנהג כמו ילד קטן" אני מפסיק לצחוק. "לא נכון. אני פשוט מנסה לשפר את האווירה בינינו" "האווירה בינינו בסדר גמור. הדבר היחיד שיוכל לשפר אותה זה שתשתף אותי יותר בנוגע לחיים שלך ולתפקיד שלך. אבל אם עוד פעם אחת אתה תצחק על חשבון הגוף שלי, ייתכן ואשרוף אותך" הטון שלה רגוע אבל אני יכול לראות את האש בעיניה.
מאיפה המרמור הזה הגיע?
אני חושב שהיא איבדה מעט פרופורציות אבל לא מתווכח איתה.

אריאל מרימה את החולצה שלי מהדשא וסוחטת אותה. "טוב" היא פונה אליי, הפעם עם חיוך "אני רוצה שתתחיל ללמד אותי לחימה חזותית. אחרי זה אני אחליט מה יותר חשוב לי- להתרחץ או לא לקחת את הסיכון שתציץ עליי."