Freeze You All | קרח ואש

פרק עשרים ותשע

חברה תקשיבו
אני כותבת את הפרק הזה בזמן שאני שומרת על אחי התינוק.
הסיבה לכך היא שזה הזמן היחיד שיש לי לכתוב, בין הלימודים שלי לבין הנקיונות לפסח לבין מליון דברים אחרים שאני עושה ביומיום שלי.
החיים שלי עמוסים מאוד, באמת. זה לא שיש לי זמן ולמרות זאת אני לא כותבת..

באמת סליחה שלוקח לי כל כך הרבה זמן להעלות פרק, באמת שכשיש לי קצת זמן אני משתדלת לנצל אותו בשביל לכתוב.
אז תודה רבה לכל מי שמבין אותי ולא לוחץ, ובבקשה תשתדלו להבין אותי- למי שכן לוחץ..
אני מתה על כולכם ואני אוהבת לכתוב והתגובות שלכם מפוצצות לי את הלב מרוב אהבה אליכם, וזו הסיבה שאני יושבת עכשיו וכותבת פרק אפילו שאני עם אחי התינוק שתאמינו לי שזה לא אידיאלי..
אני מתה עליכם.
על כולכם.
תודה לכם על הכל, רק בזכותכם אני עושה את מה שאני אוהבת וממשיכה לכתוב ♡

תהנו ❤

********************************
מק

אני נושם עמוקות, לא מנתק את עיניי מהאופק שמולי.
אנחנו עומדים למרגלות ההרים, אחרי שחזרנו את הקילומטר שהתקדמנו יומיים קודם לכן.

אני לא יכול שלא להצטמרר מהמראה.
באופק, בערך 300 מטרים לפנינו, יש שורה ארוכה של חיילים חמושים על סוסים, בראשם אישה שגלימה כהה מכסה את ראשה, כפות ידיה חשופות מנשק.
"מורגנה.." אני שומע את סופיה לוחשת לידי ברעד.
אני מסדר את חרבי בשקט, מתוח.
הם עוד לא רואים אותנו, אנחנו מוסתרים עמוק בתוך העצים.
הם פשוט עומדים שם ו.. מחכים?
אני מציץ באריאל שעומדת קרוב אליי, מחבקת את חרבה בדממה.
אני יכול להשבע שאני רואה אש בזהב של עיניה הירוקות.
ראותיי מתמלאות באוויר ואני לא מצליח להחליט אם אני מבוהל או נרגש.

היא מוכנה.

"מתי אנחנו יוצאים לשם, מק?" איב שואלת אותי בלחש.
אני מעביר יד בשיערי הלבן, מחזיר את מבטי אל הצי מלפנינו.
אני יודע שאין טעם לדחות עוד את הרגע.
אבל הבחילה בבטני לא מניחה לי, ואני מוצא את עצמי מתמהמה מלענות לשאלתה.
מעולם לא הרגשתי כך לפני קרב, אני בדרך כלל להוט. אבל המחשבה על אריאל נלחמת באישה חסרת הרחמים הזו, זה לא מניח לי.
אני חושש שהרגע הזה יגיע.

אני פותח את פי לענות, אבל האדמה לרגליי נסדקת פתאום ברעש שגורם לי לנתר במקומי, תופס אותי לא מוכן.
חבריי נרתעים גם הם, ואריאל פולטת ציוץ מבוהל.
מה בשם ה-
אני מרים בחוסר אמון את עיניי למקום בו במורגנה יושבת על סוסה, כמה עשרות מטרים מאיתנו.
ידה מורמת בתנועה מאיימת, מה שגורם לי לכווץ את מצחי בבלבול.
היא לא אמורה לדעת שאנחנו כאן..
"אני מרגישה שאתם שם, אין עניין שתתחבאו" היא קוראת בטון כועס.
הפה שלי נפער. "איך לעזאזל היא-" "אנחנו עומדים על האדמה.. היא כנראה יכולה להרגיש את הנוכחות שלנו. כמו שאתה הרגשת באוויר את הצי" אריאל אומרת בשקט, כפות ידיה רועדות.
התשובה שלה מטלטלת אותי.
איך לא חשבתי על זה? זה הגיוני כל כך.
אדיוט מק, אדיוט.
"אין לנו ברירה אני מניח" לוק נאנח ויוצא קדימה.
איב יוצאת אחריו, שולחת אליי מבט מפציר.
רעד חולף בי כשאני מבין שהרגע שאותו ניסיתי בכל כוחי לדחות הגיע.
אני מתחיל ללכת אחריהם בלב דוהר, קומץ את כפות ידיי כדי לעצור את הרעד.
"אני לא מאמין." אני פולט כשאריאל וסופיה נשרכות מאחוריי בחשש.
הן יוצאות עכשיו להרוג את אחותן.
זה אבסורד.