Freeze You All | קרח ואש

פרק עשירי

מק

"מק!"
הקריאה מעירה אותי משנתי ואני מתאמץ לפקוח את עיניי.
אני מטה מעט את הראש למטה ורואה את אריאל עומדת שם, ידיה על מותניה.
"רד כבר! אתה מתחיל ללמד אותי היום!" הטון שלה זעוף וחסר סבלנות. אני מתמתח ויורד מהעץ בצורה לא חיננית במיוחד.
אריאל סוקרת אותי במבטה. "קדימה. אני רוצה להתחיל עכשיו" היא אומרת בנחרצות ומפנה אליי את גבה בכוונה להתרחק, אבל אני תופס בידה ועוצר אותה. "חכי רגע, ילדת אש" אני אומר בקול צרוד משינה "לאט לאט. לאן את ממהרת? תאכלי משהו קודם, אחרת לא תתפקדי" היא מסתובבת לעברי ופניה חמורות סבר.
"מק. אחותי רוצה להרוג אותי והיא עלולה להופיע בכל יום, בכל רגע. וכשזה יקרה, אני רוצה להתמודד מולה בעצמי, ואני אצטרך להיות מוכנה. אתה יודע כמה היא חזקה ושולטת בכוחותיה" היא משפילה את מבטה "אסור לי לבזבז רגע."
אני מסתכל עליה.
"אני מבין אריאל. אבל את חייבת לאכול קודם, ואני חייב להתאושש. הרגע התעוררתי"  היא מתחילה למחות, אבל אני כבר מסתובב ומתחיל לחפש פירות אכילים.
היא נאנחת בכניעה ומצטרפת אליי בגרירת רגליים.

אחרי שאנו אוכלים אני לוקח את אריאל לחלקת דשא קטנה ומעמיד אותה מולי.
היא נראית נחושה ונרגשת כאחד.

אני בוחן אותה ותוהה איך להתחיל.
אין לנו זמן לכל ההקדמות שאני קיבלתי בסדרת האימונים שלי.
"אני לא יודע עם מה להתחיל," אני אומר בכנות "אם קודם לאמן אותך ביסוד או לאמן אותך קודם בכלי נשק"
גבותיה מזנקות בהפתעה. "איך אתה יודע לאמן ביסוד?"
"אני.." אני נבוך "קיבלתי הכשרה אחרי שנתנו לי את התפקיד, למקרה שהיסוד שלך יתפרץ" אני עונה ונראה שהיא קונה את זה.
"טוב, אני ממילא אלמד מתישהו לשלוט ביסוד בעצמי. הוא הרי חלק ממני" היא אומרת "אז נתחיל עם הנשק".
אני מהנהן. יש משהו בדבריה.
"טוב. קודם כל נבדוק איזה כלי נשק מתאים לך"
אני מוריד את הקשת והחיצים, מוציא 2 סכינים ו2 כוכבי מתכת ומניח אותם על האדמה.
"אני רוצה שתרימי כל אחד מהם ותחליטי עם איזה אחד את הכי מרגישה בנוח" אני אומר.
היא מרימה גבה אבל ניגשת אליהם.
היא לוקחת את הכוכבים בידה ומיד מחליטה שזה לא זה.
לאחר מכן היא בוחנת את הסכינים ושמה גם אותן בצד.
ואז היא מרימה את הקשת.
"קיבלתי אימוני חץ וקשת בארמון כשהייתי ילדה," היא אומרת ואני מרגיש ניצוץ של תקווה "אבל מעולם לא הייתי טובה בזה. כמעט אף פעם לא פגעתי בלוח.."
הו.
אנחנו בבעיה.
לרכוש מיומנות בחץ וקשת לוקח חודשים של אימונים, אם לא שנים.

היא מרימה אליי מבט פתאום.
"מה עם החרב?" היא מפתיעה אותי.
"אמ.. טוב, אני תמיד משתמש בה בקרב. זה הנשק שאני הכי מיומן בו.." אני אומר במבוכה. אין טעם שאלמד אותה להשתמש בחרב אם בסופו של דבר אני זה שאלחם בעזרתה.
"אני יודעת, לא התכוונתי אליה" אריאל עונה "התכוונתי אל הקצרה יותר"
לוקח לי מספר שניות להבין למה היא מתכוונת.
וכשאני מבין הדחף הראשוני שלי הוא להתנגד.
"אה.. החרב הזאת.. אני לא יודע.. היא.." אני נבוך מאוד "יש לה משמעות עבורי. אני לא נוהג להשתמש בה" אני אומר לבסוף.
מבטה הופך מאוכזב וכתפיה נשמטות. "אני מבינה. אם כך אני כנראה אנסה את הסכינים" היא מתכופפת לקחת אותם, אבל משהו נכנס בי וגורם לי לתפוס בידה. "חכי" אני עוצר אותה "אני.. אני אתן לך לנסות את החרב" לא ברור לי מה קורה איתי, אבל אני מרגיש פתאום רצון עז לראות אותה מחזיקה בחרב הזו.
אריאל נועצת בי מבט שואל. "אתה כזה מוזר" היא אומרת כשאני מוציא את החרב מהכיסוי שלה ושם אותה בידה. למראה החרב הלב שלי נצבט.
העיטורים העדינים בכת העץ שלה מוכרים כל כך ומזכירים לי תקופות טובות יותר.