Small talk boyxboy

פרק 26

״לא״ הוא מחק את כל מה שכתבתי ונאנח, ״זה קל״ הוא קבע, ״טוב, אני לא בדיוק עשר יחידות במתמטיקה כמוך״ אמרתי ונשענתי אחורה על הכיסא, ״חמש״ הוא תיקן אותי בגיחוך.

שמתי את ידי מאחורי ראשי ובהיתי בתקרה, ״אפשר לשאול אותך משהו?״ שאלתי, ״בטח״ הוא סידר את הישיבה שלו על הכיסא, ״אחיך ידע עליך?״ שאלתי, ראיתי אותו מהצד משפיל את מבטו לכמה שניות, ״אני מצטער, לא-״ ניסיתי להתנצל על השאלה המטומטמת אבל הוא קטע אותי, ״הוא ידע״ טובי מלמל, ״הוא ידע שאני אוהב בנים״ הוא לחש, ״והוא קיבל אותי״ הוא הוסיף באנחה.

זה המשפט הכי ארוך וקטוע שטובי אי פעם אמר למישהו, כנראה.

״תורי לשאול״ טובי הודיע אחרי כמה שניות של שתיקה מביכה, ״אחיך יודע?״ הוא שאל, ״אפילו אני לא יודע״ נאנחתי, לא יודע אם להאמין לעצמי, ״תורי לשאול״ אמרתי במהירות, לא משאיר לו זמן לבקש תשובה יותר מתומצתת, ״ההורים שלך, יודעים?״ שאלתי והוא הסתכל עלי, אני לא בטוח אם זה היה מבט של עצב או לחץ אבל זה לא היה מבט נחמד, ״לא״ הוא אמר בטון יחיד, בלי רעידות בקולו או שמץ של חרטה, ״תורי״ הוא התקרב לשולחן עם כיסאו, ״אמא שלך יודעת?״ הוא שאל, ליבי עצר לרגע, עיני האדימו וחזי בער, ״היא לא תדע״ לחשתי, מזדקף בכסאי, מנסה להפסיק לנשום במהירות כאילו רצתי עכשיו מסביב לבניין חמישה סיבובים.

שתקנו כמה דקות, אני בהיתי בתרגילים שניסיתי לפתור וטובי בהה בי, ״איך הוא מת?״ שאלתי וכשראיתי את טובי משפשף את עיניו הבנתי כמה חסרת טאקט השאלה שלי, ״כבר סיפרתי לך״ הוא הזכיר, ״אני יודע, אבל מה הסיפור מאחורי זה?״ שאלתי והוא הוריד את כתפיו ונתן לראשו ליפול אחורה, ״הוא שתה״ טובי אמר ונאנח, ״אבא שלי גם נפטר״ אמרתי, מנסה להעביר את התחושה הנוראית שגרמתי לטובי להרגיש, ״הוא חלה במחלה קשה כשהייתי מאוד צעיר, אמא שלי אף פעם לא סיפרה לי איזו מחלה״ הסברתי.

אני, לעומת טובי, לא הייתי כל כך מושפע ממותו של אבי, שמעתי מקית׳ שהוא היה מכה את אמא ומקלל את קית׳ כל פעם שהיה עושה משהו רע או נכשל במשהו.

טובי נשען עוד קצת על כסאו ומשך באפו, הרמתי את ראשי קצת כדי לראות אם הוא בוכה, ״אתה בסדר?״ שאלתי בקצת..דאגה, ״כן״ הוא אמר במהירות, משפשפף את עיניו שוב ומתיישב רגיל, ״התשובה היא 37״ הוא אמר פתאום, ״מה?״ שאלתי מבולבל, ״לתרגיל״ הוא מלמל.

רשמתי על הדף את התשובה ועברתי לתרגיל הבא, כאילו לא היה פה עכשיו סשן של שיחות נפש מרגשות.

דפני צרחה כמה שניות, מוחצת לי את היד ואז נרגעת לאט לאט, ״ולא התנשקתם?״ היא שאלה בתדהמה ופתחה את עיניה הכי גדול שיכלה, ״את היית מתנשקת אחרי ששמעת שאבא שלי מת ממחלה?״ שאלתי והיא הנהנה בהגזמה, ״זה חייב לקרות מתישהו״ היא אמרה וסידרה את החצאית שלה, ״ממתי את לובשת חצאיות?״ שאלתי ונשענתי קדימה, מעביר את נושא השיחה בקלות, ״אריק אמר שזה בונה ביטחון עצמי״ היא אמרה כמובן מאליו, ״אריק?״ שאלתי, ״הפסיכולוג שלי, הוא חמוד כזה, קצת יותר גדול מקית׳.״ היא אמרה בחיוך, ״אז עכשיו את מאוהבת בפסיכולוג שלך״ נאנחתי, ״לא מאוהבת, מחבבת פלוס״ היא צחקקה וסידרה שוב את החצאית שלה.

לפחות היא שמחה.

השיר ששמתי הפרק זה באמת שיר מושלם, שווה האזנה.
הפרק הזה עשה לי רע בלב, הרגשתי רע בשביל כולם...
איך הפרק?