זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתה התקהלות של תלמידים מסביב לשני נערים שנכנסו לקרב מכות, הפעם, זה אפילו לא היה אני שם שמרביצים לו, זה היה זאק.
הוא ודני החליפו אגרופים ואף אחד לא עצר אותם.
״למה הם רבים?״ שאלתי איזו נערה רנדומלית שנראתה כאילו היא יודעת, ״דני אמר לבחור השני משהו שעצבן אותו ואז הם התחילו לריב״ בשנייה שהיא סיימה את המשפט זאק נפל על הרצפה, מתחת לאחת מעיניו היה סימן כחול סגול שנראה כואב להחריד.
דחפתי כמה אנשים ועזרתי לו לקום, דני הסתכל עלינו וגיחך, ״מה, חזרת אל הפתטי הזה?״ הוא שאל, בודק את תגובתי, ״דני, אם אתה יכול, אני בטוח שלא, אבל בכל זאת, לסתום את הפה שלך״ סיננתי, מנסה לייצב את זאק ומתחיל ללכת לכיוון חדר האחות, דני לא הגיב, כמובן וזאק נאנח, ״ג׳וני?״ הוא שאל, ״כן״ התחלתי ללכת בין כל הילדים שהתחילו להתפזר, ״לאן אנחנו הולכים?״ הוא שאל, מועד לרגע ואז מתייצב שוב, ״לטפל בפנס שלך״ הסברתי.
״אני כזה לוזר״ הוא מלמל, נכנס לתוך חדר האחות, מתיישב על הכיסא שהיה שם, ״אתה לא לוזר״ התיישבתי לידו, ״הפסדתי לדני, אני נכשל בלימודים ואיבדתי אותך״ הוא הוציא מהמקרר הקטן שלידו חבילת קרח קטנה, ״אני דוגמא ללוזר מושלם״ הוא שם את הקרח על האיזור בו נפצע, ״אתה הפסדת לדני כי הוא תפס אותך לא מוכן, אתה הרבה יותר חזק ממנו.״ חייכתי אליו חיוך מנחם, ״גם אני נכשל בלימודים״ הוספתי באנחה, ״ולא איבדת אותי, אני פה, אנחנו עדיין חברים״ שמתי את ידי על כתפו, ״אני לא רוצה להיות חבר שלך,״ הוא מלמל, ״אני רוצה לנשק אותך עד שתבין שאני אוהב אותך״ הוא נאנח.
שתקתי, בהיתי בו בזמן שהוא הסתכל עלי בעינו האחת, הוא נראה כל-כך פגוע, ריחמתי עליו.
״אני מצטער, לא הייתי צריך להגיד את זה״ הוא נעמד, לא מעז להתסכל עלי, ״ל-לא, זה בסדר״ נעמדתי אחריו, ״אתה עכשיו עם הבחור הזה מהכדורסל, כנראה שזה מה שרצית כבר מההתחלה״ עכשיו הוא נשמע מאוכזב, ״בטח לא״ גיחכתי, ״רציתי אותך, אבל זה לא הסתדר״ תירצתי, ״אני מבין״ הוא נאנח, מחייך אלי חיוך עייף והולך לכיוון הדלת, תפסתי בידו, לא בטוח למה, ״מה?״ הוא שאל בשקט, עדיין לא מסתכל עלי, ״אתה לא צריך לוותר על הכל בגללי, אני יודע שזה נשמע קשה אבל פשוט תשכח ממני. אני לא שווה את הזכרונות שלך״ מלמלתי, משחרר את ידו, ״אתה שווה כל פיסת זיכרון״ הוא לחש, שניות אחרי הוא משך אותי קרוב אליו, ולפני שהספקתי להבין מה קורה, הוא הצמיד את שפתיו לשלי, מנשק אותי בפראות. לא נישקתי חזרה. הבנתי מה קורה מהר מספיק.
שמתי את ידי על חזהו, מרחיק אותו ממני.
הוא הסתכל עלי בעצב, ״א-אני מצטער, אני לא יודע-״ הוא לא הצליח להשלים את המשפט, נראה כאילו הוא ניסה למצוא מילים אבל לא יכל, אז הוא פשוט יצא מחדר האחות, פצוע וכנראה גם פגוע.
נכנסתי למעלית, לוחץ על כפתור הקומה שלי, כנראה, לא הייתי כל כך מרוכז בזה, חשבתי על זאק. חשבתי על הדילמה שתהיה לי עכשיו, האם לספר לטובי בידיעה שיש סיכוי שהוא ילך לפגוע בזאק או לא לספר ולדעת שאני מסתיר ממנו משהו.
המעלית הגיעה לקומה גבוהה מהקומה שלי, הפעם שמתי לב ולחצתי על הכפתור הנכון, אך באמצע המעלית עצרה כמה קומות לפני הקומה שלי.
הגורל כנראה עושה בדיחה מהחיים שלי כי מי שנכנס היה לא אחר מאשר הבחור שבגללו אני בכלל מבקר בקומה הזאת, טובי סטיוארט.
הוא חייך אלי, נכנס למעלית ונעמד לידי, ״היי״ חייכתי אליו חזרה, הוא הסתכל עלי כמה שניות ואז בהה בקיר, השתיקה המוזרה שהייתה תמיד נפסקת בגללי, כמו בימים לפני שהיינו ״יחד״ עדיין הפריעה לי מאוד.
״לגבי מה שקרה עם דני לפני כמה ימים-״ הוא קטע אותי, ״הקומה שלך״ הוא הודיע בזמן שדלתות המעלית נפתחו, ״אתה רוצה לבוא?״ זאת הייתה הדרך היחידה שלי לשאול אותו על מה שקרה בלי שתהיה לו אפשרות לברוח, ״לא״ הוא קלט מה אני מתכנן, ״אתה לא רוצה לדבר ע-״ הרגשתי ממש קרציה, מנסה להוציא ממנו מידע שהוא לא רוצה בכלל לתת לי, ״לא״ פניו הביעו את ההבעה האדישה הזאת שלא ראיתי הרבה זמן, ״אוקי, ביי״ יצאתי מהמעלית.
נעלבתי, כן, נעלבתי קצת אבל אני מבין אותו.
הוא לא רוצה לדבר על זה, זאת זכותו, כמו שזאת זכותי לא לספר לו על זאק. אוקי, יש מצב שאני גם כועס עליו.
סליחה שלקח לי (שוב) המון זמן להעלות פרק. לא הצלחתי פשוט לשבת ולכתוב, תמיד היה לי משהו לעשות.
איך הפרק?
YOU ARE READING
Small talk boyxboy
Teen Fictionג׳וני קרטר קיבל הרבה הערות, אימו אף-פעם לא העריכה אותו מספיק כדי שיהיה לו בטחון עצמי גדול יותר משל צנצנת, הילדים בבית הספר לא פוסחים עליו בצעדת המסדרון שלהם שמטרתה להביך נערים בדיוק כמו ג׳וני. טובי סיוארט לא פותח את פיו יותר מחמש פעמים ביום, הוא מעד...
