בלו
התעוררתי בבוקר והתארגנתי לבית הספר, לבשתי חולצה לבנה וג׳ינס קרעים שחור ולקחתי חולצה שחורה וטייץ׳ ארוך בתיק, בבקשתי את שיערי החום כהה הארוך החלק שהסתלסל לגלילים בסופו, בעיניי הכחולות לא נגעתי ולא התאפרתי. אני לא אוהבת איפור או כל דבר אחר על העור שלי.
לקחתי כסף ויצאתי לתחנת האוטובוס.
אני לא מדברת עם ההורים שלי כי הם הסתירו ממני משהו גדול וכואב שהם היו צריכים לספר לי ממזמן.. הלכתי לתחנת האוטובוס שתיקח אותנו לצפון ואני לא יכולה להגיד שאני לא פוחדת, אבל אני לא אתן להם לשלוט עליי, אני הבת של אלפא הדרום או בשביל האנשים הרגילים, הבת של ראש העיירה הדרומית.
השבטים הצפוני והדרומי חיים בשלום ובשקט כבר שבע עשרה ומשהו שנה, מהיום שנולדתי בעצם, אבל הדור שלנו לא סובל את הדור שלהם. מפונקים וחושבים שהשמש זורחת להם מתאם יודעים איפה.
יש לי חבורה כזאת, הם הזאבים היחידים בגיל שלי ואני דיי מנהיגה את החבורה אם אפשר לומר ואנחנו ככה:
שיי ואלכס- תאומים זהים אחד לשני בעלי שיער בלונדיני-לבן ועיניים חומות, אבל אני מבדילה כי לאחד יש אופי שונה והתנהגות שונה, פלוס לשיי יש צלקת קטנה מעל הגבה
ניק- שיער קצוץ שחור ועיניו גם, הוא הטיפוס השקט יותר בחבורה אבל ברגע הנכון הוא פותח את הפה ומוציא משפטים עוזרים חכמים כאלה.
קליי- שיער מתולתל בצבע שטני מלוכלך ועיניים ירוקות. לקליי אני הכי מחוברת בחבורה כי היינו יחד מאז ומעולם ואז בגיל שבע עשרה התאומים וניק הצטרפו והחבורה גדלה.
״בוקר טוב״ רצתי אל הבנים וחיבקתי אותם ״היי פתית״ אלכס אמר ״היי זה שאתם ג׳ירפות לא אומר שאני פתית.״ הוצאתי לו לשון והוא החזיר לי ואז נסענו אל הצפון.
קריר יותר בצפון.. ״את בסדר?״ קליי שאל והם הסתכלו עליי בדאגה ״כן כן אני בסדר.. יש לי סווטשירט בתיק״ הרגעתי אותם והם הנהנו בדאגה והשענתי את ראשי על כתפו של קליי..
הטקס היה משעמם כמובן ואחרי שיעור מתמטיקה יצאנו החוצה לדשא שליד הקפיטריה וכל של ריח נגלה לאפי. כמה ריחות. ריח של זאבים אבל של אחד מהם מושך במיוחד..״יש כאן זאבים״ אמרתי והצבעתי על החבורה שישבו על הדשא ״הם זאבים צפוניים אני יכולה להריח את זה עליהם.״ אמרתי בשנאה לבנים וקליע צחקק ״את מסוגלת להריח מה אמא שלי מבשלת בבית עכשיו מה את משוויצה״ אמר והם צחקו. טוב זה נכון, אני גששית מעולה אם לא הכי טובה בשבט.
הלכתי לשיעור ספורט אחרי שהחלפתי בגדים ורצנו במגרש. אני והזאבה מהצפון היינו ראשונות וכשסיימנו ביחד היא עזרה לי לקום ״מריה״ התנשפה ״בלו״ לקחתי את ידה והלכתי לשבת איתה בצד ובהיתי בכדורי הרגל שהיו נפצע לים בצד ואז התחילו מכות.
שיי הלך מכות עם בחור מהצפון ואף אחד לא הצליח להפריד בינהם ״שיי!!״ צעקתי והם הפסיקו ושיי התרומם ממנו וניגש אליי תסתכל עליי. דיי תרגע..״ ציוויתי עליו ונגעתי בלחיו והוא נרגע. כשגמר השיעור והלכנו ללוקרים במסדרון ״עזוב הוא סתם צפוני מפונק אל תתקרב אליו בכלל הוא לא שווה שתלכלך את הידיים שלך בשבילו״ אמרתי לשיי והבחור שהלך איתו מכות התקדם אלינו בעצבים. הוא נאה ואפילו נאה מאוד.. יש לו שיער פרוע קצת אחרי המכות בצבע חום כהה נוטה לשחור ועיניים ירוקות ״מה אמרת דרומית מלוכלכת?!״ אמר ופגשתי במבטו וקפאתי.
ו-וואו..
הרגשתי צמרמורת בעמוד השידרה ״מה צפוני קשה לך לקבל ביקורת? מה תעשה תבכה לאמא?״ התגריתי בו כמו שמדברים לתינוק ״את יודעת למי את מדברת בכלל חצופה קטנה?.״ התעצבן והוריד בצווארו בלט וזה היה דיי מושך ״לא וגם לא ממש איכפת לי. עכשיו זוז אני צריכה ללכת לשיעור״ אמרתי לו והוא חסם לי את הדרך ״אני קיינן. איך קוראים לך?.״ שאל ולא באמת נראה שאיכפת לו ״לא אומרת לך עכשיו תן לי לעבוד מפגר.״ סיננתי בין שיני וכשניסיתי לזוז הוא חסם אותי שוב. ״מה שמך?.״ שאלתי ״אם אני אגיד לך אתה תזוז לי מהדרך?״ נאנחתי והוא הנהן ״אם אתה כל כך רוצה לדעת מה השם שלי, אז קוראים לי״ נאנחתי והוא חיכה. כאילו מה אתה רוצה עזוב אותי מה איכות לך איך קוראים לי ״קוראים לך....?״ האיץ בי ״בלוּ״ אמרתי והוא נתן לי סוף סוף ללכת.
מה זאת הייתה הצמרמורת הזאת בגב? ולמה קיינן נראה.. מושך?.. נכנסתי לשיעור והכיתה הייתה קפואה. אוי לא. יצאתי מהר מהשיעור ולא הצלחתי לנשום, שיט יש לי התקף חרדה שוב. לא הצלחתי לנשום והתיישבתי על הרצפה ואלכס ושיי הגיעו מיד בריצה ״בלו תנשמי הכל בסדר אנחנו פה״ אלכס הרגיע אותי וחיבקתי חזק את שניהם, מרגישה את חום גופם ״עכשיו את בסדר פתית?״ שיי שאל והנהנתי ״קחי״ שיי הוריד את הסווטשירט שלו ולבשתי אותו ״תודה רבה חברים אני לא..״ ״הכל בסדר בלו, זה לא הולך לקרות לך שוב, אנחנו כאן ואת מוגנת פה הכל בסדר״ הם חיבקו אותי ונכנסתי לשיעור ובזכות הפליז של שיי לא היה לי קר.
הלכתי לשיעור מוסיקה וקיינן הזה היה בפנים. השיעור התחיל והאולם התקרר יותר ויותר והרגשתי שהתקף החרדה יגיע בקרוב וחיפשתי מהר מישהו שאני מכירה שהוא לא קיינן. ולא, לא מצאתי. ניגשתי אליו ותפחתי על כתפו והוא הסתובב ״י-יש לך פליז או משהו?״ שאלתי, לא יודעת למה גמגמתי בהתחלה והוא הרים גבה בצורה מתחכמת ״למה את צריכה אותו?״ שאל ועשה דווקא והרגשתי שזה מגיע והתחננתי אליו -מה שלא קורה בחיים. אני לא מתחננת- ״בבקשה תן לי אם יש לך אני חייבת״ אמרתי בעיניים נוצצות ודאגה נראתה בעיניו והוא הביא לי את הפליז שלו ונאנחתי בהקלה ״תודה.. אוכל להחזיר לך אותו בסוף היום?״ שאלתי והוא הנהן והלכתי למורה למוסיקה ״למרבה הצער יש לנו רק זמר אחד השנה ו-״ ״אני שרה״ קטעתי את מר ברנר והוא חייך ״תוכלי לשיר לנו בבקשה? קיינן קח את הגיטרה״ אמר וקיינן התחיל לנגן את Just the way you are של ברונו מארס ובסיום השיר מר ברנר הנהן ״יש לנו שני זמרים! בלו וקיינן״ רגע קיינן?! וואי מה הוא גם יודע לשיר..?
יום הלימודים הסתיים ולא יכולתי שלא להסניף את הריח המשכר מהפליז של קיינן.. הלכתי לכיוון האוטובוס ואז נזכרתי ואמרתי לניק לעכב את האוטובוס ורצתי לקיינן שישב עם החבורה שלו. הורדתי את הפליז וקיפלתי אותו ״אממ קיינן?״ עמדתי מאחוריו והוא הסתובב אליי ״תודה״ אמרתי והגשתי לו את הפליז והסתובבתי הוא תפס בידי ״חכי, ה-הכל היה בסדר באולם?״ שאל ״הכל היה בסדר זה לא עניינך״ אמרתי בקור והלכתי משם.
הוא לא צריך לדעת..
KAMU SEDANG MEMBACA
Don't Let Me Go
Manusia Serigalaסיפור המשך לספר Never Let You Go. מסופר על קיינן, בנם של אדם וג׳יין ועל הדור הבא של הלהקה! קיינן פארקר הוא הנער הכי מבוקש בשכבה שלו, חתיך וחזק אך גם סטוציונר ולא נוהג לבלות עם בחורה אחת באופן קבוע, הוא יותר טיפוס של דפוק וזרוק. יש לו את העליות והמור...
