שנאה או אהבה?

שנאה או אהבה? -פרק 2

נקודת מבט של חן:
הבית ספר החדש במרחק של חמש דקות אני לא מבינה את רוי העצלן הזה שמאז הרישיון לא מסוגל לזוז מטר בלי אוטו. אבל לפחות הוא לוקח את אמא...
"לילוווש!" צעקתי לה שכשראיתי אותה מהשער "מאמי שלייי" רצה אליי וחיבקה אותי כאילו לא ראתה אותי שנתיים למרות שנפגשנו כל יום בחופש
"מה אתן עושות רעש נפגשתם אתמול"שמענו את עדן מאחורנו אני וליטל הסתכלנו אחת על השנייה עם חיוך מאשר וקפצנו על עדן והיא צחקה על הטימטום שלנו וחיבקה חזרה
אני מבינה שזה מבלבל "איך את מכירה אותן זה יום ראשון שלך"אתם בטח שואלים את עצמכם...
אז ככה אני ליטל ועדן חברות הכי טובות מאז הגן כי אנחנו גדלנו ביחד באותה שכונה עד שההורים של עדן התיישרו קצת והיא עברה לשכונה קצת יותר טובה.
כולנו עברנו בית ספר כי ליטל עברה אונס קשה בבית ספר הקודם על ידי אותו הילד במשך כל כיתה י'א.
היא לא הסכימה לספר לאף אחד אבל אני ועדן ראינו שמשהו מוזר אצלה, שזו לא הליטל שהכרנו, וכל פעם ששאלנו אותה היא הייתה אומרת "הכל טוב" בחיוך מאולץ, עד שלקראת סוף השנה היא הסתגרה בחדר שלה למשך שבוע אז אני ועדן עשינו שביתה בחדר שלה ולא הסכמנו לזוז עד שסיפרה..
שיכנענו אותה להתלונן אבל נתנו לו רק שנתיים על תנאי כי הוא קטין
המשטרה החליטה שליטל תעבור בית ספר וכשאני ועדן שמענו על זה בלי לחשוב פעמיים עברנו גם, לא שזה היה כזה פשוט כי בכל זאת כיתה י'ב, אבל בזכות הקשרים של אמא שלי עברנו חלק, רוי התעקש לעבור איתי כדי "להגן" אליי, וכששאל למה עברתי אמרתי לו שהלימודים קשים מדי, אף אחד לא ידע על מה שליטל עברה חוץ ממני ומעדן וגם ככה זה ישאר
"כאן אף אחד לא התקרב אלייך, ומי שכן יש לו עסק איתי!" אמרתי לה שאני מחבקת אותה וקורצת לה "ואיתי" אמרה עדן והצטרפה לחיבוק
היא חייכה אלינו חיוך של הכרת תודה ומעט צחוק.
"יאללה נכנסנו?" אמרתי כדי לשבור את הקרח "נכנסנו" אמרו ליטל ועדן ביחד