שנאה או אהבה?- פרק 41

723 37 0
                                    

נקודת המבט של לירוי:
התקשתי לפתוח את העיניים, אחרי כמה דקות של מאמץ פתחתי את העיניים למראם של אמא שלי אבא שלי וחן "מי את?" שאלה אמא את חן בקול המאיים שלה "מה קורה פה?" שאלתי שלא הבנתי מה הסיטואציה ואיך הגעתי לכאן "לירוי, אתה בסדר?" שאלה חן ותפסה בידי ואני נזכרתי במה שהחרא הזה עשה לה "איך את מרגישה? זה יותר חשוב לי" אמרתי והיא חייכה את החיוך המושלם שלה "אידיוט, זה מה שחשוב לך עכשיו? תתרכז בלהבריא, מה כואב לך? אתה רוצה מים?" היא אמרה "לא, רק תישארי פה, את נותנת לי כח" אמרתי והיא חייכה שוב ואני הרגשתי שהבראתי כבר "בן שלי, איך אתה מרגיש?" שאלה אותי אמא "אני בסדר, לא הכרתי ביניכם, חן תכירי אלה ההורים שלי מיכאל ואורנה" אמרתי והיא חייכה אליהם בנחמדות והם עשו פרצוץ מתנשא כזה, כלכך כעסתי עליהם "ואמא אבא תכירו זו היא חן, החברה שלי" אמרתי בהיסוס והיא הסתכלה עליי בפרצוף מופתע 'זה כן? זה לא?'חשבתי לעצמי.
"מה?" הופתעה אמא "יש איזשהי בעיה?" שאלתי "אהה, לא מה פתאום, למה שתהיה בעיה?" אמרה ושילבה ידיה כלא מרוצה.
הרופא נכנס לחדר ולא ממש הקשבתי למה שהוא אמר והם יצאו מהחדר, הייתי מרוכז רק ביפה שלי שסוף סוף מוכנה להודות שהיא אוהבת אותי "חברה שלך?" שאלה ואני חייכתי מבושה "רק אם את רוצה" אמרתי "אהה, כן אין לי בעיה" אמרה וצחקתי, כאילו יש לה ברירה "יש לך צחוק יפה" אמרה בלחש "בואי לפה" אמרתי ופרסתי את ידי וחיבקתי אותה הכי קרוב שיכלתי "אוי, כמה חיכיתי לחיבוק הזה, רק בשביל זה היה שווה להיפצע" אמרתי ונשארנו מחובקים ככה כמה דקות.
"אני מצטערת" אמרה כשהתנתקנו "על מה? , את לא עשית כלום" אמרתי וליטפתי את פניה הרכות "אז אתה סולח לי?" שאלה בחשש "לא משנה מה תעשי אני אסלח לך תמיד!" הבהרתי לה ומשכתי אותה לעוד חיבוק ארוך.
"את יודעת, לא חשבתי שתבואי, הייתי בטוח שתהיי שקועה בחרא של עצמך ולא תרצי לראות אף אחד בטח שלא אותי" אמרתי שאנחנו מחובקים והיא פתאום התרוממה "למה חשבת ככה" שאלה בקול רך "בגלל מה שקרה... ומה שאני מזכיר לך..." אמרתי בחשש "תקשיב לי טוב עכשיו" אמרה ותפסה בשתיי ידי "אתה הצלת אותי שם! ואני אהיה פה לידך עד שתבריא וגם אחרי! לא תיפטר ממני כלכך בקלות" אמרה וחייכתי "איזה הצלתי אותך, איבדתי הכרה תוך שנייה אני מרגיש כלכך אפס" אמרתי והטחתי אגרופי במיטה "אי" לחשתי "אתה בסדר?" שאלה בדאגה ושתקתי "אם לא היית מגיע, רוי לא היה מספיק לבוא, אז תפסיק עם השטויות שלך, אתה הצלת אותי שם!" אמרה וחיבקה אותי חזק.
הרגשתי אפס, איך יכלתי להרשות לעצמי לאבד את ההכרה, הייתי צריך להילחם 'אידיוט', אבל לפחות הוא לא עשה לה כלום אמרתי וחיבקתי אותה יותר קרוב למרוט שאפילו שערה לא עברה בינינו.
"אחמ, סליחה שאני מפריעה, אבל אפשר גם קצת זמן עם הבן שלנו?" אמרה אמא "כן בטח" חן אמרה וקמה מהמיטה "אני אלך להתקלח, ולהביא לך בגדים כי המדים האלה של הבית חולים מזעזעים ואני אחזור" אמרה ואני חייכתי, היא נתנה לח נשיקה בלחי ויצאה.
"היא גרה אצלנו?" שאלה אמא בתוקפנות "כן" אמרתי "ממתי?" שאלה "ממתי שבא לי" אמרתי והיא גלגלה עיניים "את יודעת, תמיד אהבתי את האכפתיות שלך, הבן שלך שוכב פה עם שברים בכל הגוף ועד לפני רגע היה בסכנת חיים וכל מה שמעניין אותך זאת המתוקה הזאת?" שאלתי בתוקפנות "צודק, איך אתה מרגיש?" שאלה והתיישבה על המיטה "מעולה" אמרתי בגלגול עיניים וחכיתי שחן תחזור כבר.

שנאה או אהבה?Where stories live. Discover now