שנאה או אהבה?- פרק 45

692 30 0
                                    

נכנסתי לגן וראיתי שיערה לא שם "איפה יערה?" שאלתי את אתי הגננת "היא עזבה את הגן, הם טסים בסוף השבוע, לא ידעת?" שאלה "ידעתי, אבל לא חשבתי שזה יקרה כלכך מהר" אמרתי "כן... אחיה החלים בצורה מדהימה" אמרה והתכווץ לי קצת הלב.
לקחתי את בן לבית, הכנתי לו לאכול והושבתי אותו מול הטלוויזיה "מתי את הולכת ללירוי?" שאל בן "שרוי יחזור מהעבודה" אמרתי "אני יכול לבוא איתך?" שאל בחשש "אהה, לא יפה שלי" אמרתי וליטפתי את שערו בנחמה "לירוי צריך לאגור אנרגיה, ואי אפשר שהרבה אנשים יהיו אצלו" אמרתי והוא הנהן ושם ראשו על בירכיי.
לא ריציתי לשקר לו, אבל גם לא רציתי שיתחר אליו יותר מידי.
ראינו כל מיני סדרות בטלוויזיה ובנתיים בן נרדם עליי "מישהו בבית" נכנס רוי "ששש, בוא תחליף אותי, אני צריכה ללכת" אמרתי והחלפנו כך שבן ישן על רוי "איך לירוי מרגיש?" שאל בלחש "כבר ממש טוב, כנראה הוא יצא בקרוב מהבית חולים" אמרתי "ואת בסדר עם זה? שהו עוזב..." שאל "לא, אבל יש לי ברירה?" אמרתי ויצאתי מהבית.
הגעתי לחדר של לירוי בבית החולים, לקחתי נשימה עמוקה לפני שנכנסתי "היי" אמרתי ונכנסתי "למה אתה לבד?" שאלתי במעט דאגה "הייתי צריך קצת חופש מהם" אמר והלכתי להתיישב לידו "איך אתה מרגיש?" שאלתי "הבנתי שאני מחלים ממש מהר, הרופאים קוראים לי פה נס רפואי" אמר וחייכתי "וואו אתה לא מבין איזה הקלה זאת" אמרתי "את יודעת, זה בזכותך" אמר "ממש, אני זאת שהבאתי אותך לכאן" אמרתי והיה שקט מביך.
"טוב, מה זה הדאון הזה? ספר לי משהו מעניין" אמרתי והוא עשה פרצוף חושב "אהה, אני יודע, כל האחיות פה נדלקו עליי" אמר ואני צחקתי "רק אל תעוף" אמרתי "לא, באמת, הם רבות על מי תיכנס לפה, אבל אני גבר של אישה אחת" אמר "איזה כיף לה" אמרתי והוא צחק.
וככה דיברנו וצחקנו ופשוט שחכנו איפה אנחנו, ומהאונס, ומההורים שלו ומהנסיעה והיינו פשוט באיזשהי בועה.
"טוב, תעשה מקום" אמרתי והוא זז טיפה ושכתי על מיטת בית החולים הצרה, ואני הסתובבתי והוא עטף אותי בגופו "הלוואי שהזמן היה עוצר" אמר "כן"מלמלתי "את יודעת שאני אוהב אותך?" שאל ולי היה כלכך כיף בין זרועותיו שהעיניים שלי נעצמו לבד "אני אוהבת אותך" מלמלתי ונרדמתי.
נקודת המבט של לירוי:
אני אוהב אותך יותר מלנשום" אמרתי אבל כבר ראיתי שנרדמה, איזה יפה היא כשהיא ישנה, היא כמו מלאך, איך אני אמור לעזוב אותה?
"היי, הבאתי לך סושי" נכנסה אמא בסערה ואני סימנתי לה שקט על אצבע על השפתיים והצבעתי על חן שעדיין ישנה "היא באה לבקר אותך או לישון?" לחשה אמא עם טון מגעיל "היא זאת שישבה פה לילה שלם! אז עזבי אותה, ובכלל מהשנייה שהגעת לא הפסקת לחפור על כמה היא רעה ונצלנית, תפסיקי עם זה!" לחשתי והידקתי את חן אליי, שאולי קצת תרגיע אותי קצת "אני מנסה לפתוח לך את העיניים, ראית שאיך שאמרת שאתה לא נשאר היא הלכה, בטח לחפש פראייר אחר, אם היא באמת הייתה אוהבת אותך היא הייתה נשארת ומבקשת ממך לא לנסוע" אמרה "את לא תדברי עליה ככה! אני אוהב אותה ואני רוצה שהיא תישאר! נקודה" ניסיתי להיות כמה שפחות עצבני "אבל אתה לא רואה שהיא רק מנצלת אותך? ראית בעצמך שבשנייה שהכרתם היא כבר התנחלה לנו בבית עם המשפחה שלה" אמרה "אני הצעתי להם לגור אצלינו כי לידיעתך העיפו אותם מהבית" אמרתי "מה אני? בית מחסה, תפסיק עם הטוב לב הזה, זה ידפוק אותך בעתיד" אמרה אמא ואני נגעלתי ממה שאמרה "טוב, בכל מקרה זה כבר לא רלוונטי, הם כבר עזבו" אמרתי "יותר טוב שהיא הלכה, סוף סוף היא הבינה את המקום שלה" אמרה וגללה עיניים "תסתכלי עליה, זה המקום שלה! בין זרועותיי!" אמרתי במעט תוקפנות "לא חמוד שלי, המקום שלה זה הפח זבל ממנו באה, זה שהיא גרה אצלנו תקופה לא עושה אותה כמונו" אמרה ורציתי להגיב אך הרגשתי את חן זזה בין זרועותיי "את ערה מאמי?" לחשתי לה והיא עשתה קול מתוק של בוקר.
נישקתי לראשה ואמא שילבה ידיים בעצבנות "מה השעה?" שאלה בקול מנומנם כשהיא עוטפת את גופי בחיבוק "מאוחר" אמרה אמא והסתכלתי עליה בעצבים "סליחה אורנה, לא ראיתי שאת פה" אמרה וקמה מהמיטה והתיישבה על הכורסא לידי.
"מה שלומך?" פנתה לאמא מתוך נחמדות ואמא חייכה ולא הגיבה "וואי כבר חושך" אמרה כשהסתכלה על החלון שהיה בחדר "נראלי שאני אלך, הייתה לי כבר שיחה עם צביקה אני לא רוצה עוד אחת " אמרה ונתנה לי נשיקה בלחי "ביי אהוב שלי, תרגיש טוב" אמרה ויצאה מהחדר.
נקודת המבט של חן:
"אני מנסה לפתוח לך את העיניים, ראית שאיך שאמרת שאתה לא נשאר היא הלכה, בטח לחפש פראייר אחר, אם היא באמת הייתה אוהבת אותך היא הייתה נשארת ומבקשת ממך לא לנסוע" התעוררתי מהמילים של אורנה "את לא תדברי עליה ככה! אני אוהב אותה ואני רוצה שהיא תישאר!" הגן עליי לירוי ואני חייכתי חיוך קטן "אבל אתה לא רואה שהיא רק מנצלת אותך? ראית שבשנייה שהכרתם היא התנחלה לנו בבית" אמרה "אני הצעתי להם לגור אצלינו כי לידיעתך העיפו אותם מהבית" אמר לירוי "מה אני? בית מחסה, תפסיק עם הטוב לב הזה, זה ידפוק אותך בעתיד " אמרה אמא שלו "טוב, בכל מקרה זה כבר לא רלוונטי, הם כבר עזבו" אמר "יותר טוב שהיא הלכה, סוף סוף היא הבינה את המקום שלה" אמרה ובאיזשהו מקום הבנתי אותה "תסתכלי עליה, זה המקום שלה! בין זרועותיי!" אמר בקול רם טיפה "לא חמוד שלי, המקום שלה זה הפח זבל ממנו באה, זה שהיא גרה אצלנו תקופה לא עושה אותה כמונו" אמרה 'טוב, היא מגזימה' חשבתי וזזתי בין זרועותיו כי ידעתי שרק ככה היא תסתום "את ערה מאמי?" לחש ואני המהמתי.

הוא נשק לראשי "מה השעה?" שאלתי בקול מנומנם כדי שיחשוב שישנתי ועטפתי את גופו בחיבוק "מאוחר" אמרה אורנה והוא העביר אליה את מבטו "סליחה אורנה, לא ראיתי שאת פה" היתממתי וקמתי מהמיטה והתיישבתי על הכורסא שלידו.
"מה שלומך?" פניתי לאורנה מתוך נחמדות והיא חייכה ולא הגיבה "וואי כבר חושך" אמרתי מחוסר נעימות כהסתכלתי על החלון שהיה בחדר "נראלי שאני אלך, הייתה לי כבר שיחה עם צביקה, אני לא רוצה עוד אחת" אמרתי ונתתי לו נשיקה בלחי "ביי אהוב שלי, תרגיש טוב" אמרתי ויצאתי מהחדר.

שנאה או אהבה?Where stories live. Discover now