שנאה או אהבה?

שנאה או אהבה?- פרק 29

נקודת המבט של לירוי:
נכנסתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת בחוזקה.
התחלתי לצרוח, ולשבור דברים, להרביץ לקירות.
היה לי אדום בעיניים לא היה אכפת מכלום.
הרגשתי שהלב שלי יוצא מהמקום, הרגשתי שכל הכאב שהיה בלב מתעצם.
שכל הרסיסים שהתפזרו פגעו בכל האיברים הפנימיים והכל כאב לי.
שברתי את כל החדר עד שהתעייפתי, נפלתי על הרצפה והתחלתי לבכות.
הדלת נפתחה ועמדה שם אורלי "מה קורה פה? לירוי? מה קרה לך?" צעקה בהיסטריה ופילסה את הדרך בזהירות בין כל הדברים השבורים שהיו בחדר עד שהגיעה אליי, התיישבה על הרצפה וחיבקה אותי.
"למה הוא ולא אני? מה? לא שמרתי עליה מספיק? לא אהבתי מספיק? מה עשיתי לא נכון?" אמרתי בבכי "אתה יודע לירוי, מה שצריך להיות שלנו בסופו של דבר יגיע עד אלינו, ולפעמים זה רק עניין של זמן, ואולי אפילו היא לא צריכה להיות שלך בכלל" אמרה ואני התפרצתי לדבריה "לא, אני לא מוכן לקבל את זה, פשוט לא מוכן!" אמרתי והיא חיזקה את החיבוק.
נרגעתי טיפה והיא לחשה"אני מכירה את הבת שלי, והיא אוהבת אותך, היא פשוט מפחדת" הרמתי אליה את מבטי שהיה שקוע עד עכשיו בין רגליי "מפחדת? היא מפחדת ממני?" שאלתי בחרדה שזה באמת נכון "לא חמוד שלי, הבת שלי לא מפחדת מאף אחד, וגם אני לא יודעת ממה היא מפחדת אבל תיתן לה את הזמן שלה, ואם היא צריכה להיות שלך היא תהיה שלך לא משנה מה יקרה ועם מי היא תהיה" אמרה ואני נאנחתי.
נשארנו ככה כמה דקות עד שנרגעתי לגמרי.
מאז שהכרתי את אורלי היא הייתה מעין אמא בשבילי אבל רק היום ידעתי להעריך את זה.
הרמתי את הראש והסתכלתי על החדר "תראי מה הבת שלך גורמת לי לעשות" אמרתי בחיוך עצוב"כן, לפעמים היא גם גורמת לי לרצות לעשות את זה, אבל זה מה שאני אוהבת בה, שהיא פייטרית שעומדת על שלה וגם אלוקים לא יצליח להזיז אותה אם היא רוצה או לא רוצה משהו" אמרה ואני חייכתי בהסכמה.
"יאללה קום אני לא רגילה לראות אותך שבר כלי, אני אעזור לך לסדר פה" אמרה כשהתרוממה והושיטה לי את ידה.
לקחתי את ידה והתחלנו לסדר.
תוך כדי שסידרנו הסתכלתי על אורלי ופשוט חייכתי והודתי לאלוקים שהפגיש אותי עם המשפחה המדהימה הזו.
ניגשתי וחיבקתי אותו ולחשתי "תודה".
סיימנו לנקות "כאות תודה אני אכין לך פסטה לפנים" אמרתי והיא צחקה.
הלכתי למטבח וראיתי את החברה של חן.
ניגשתי אליה ושאלתי "את חברה של חן, נכון? וראיתי שהיא טיפה נרתעת והנהנה בפחד "אל תפחדי ממני, אני לירוי, איך קוראים לך?" אמרתי והושטתי לה את ידי "ע.. עדן" אמרה ולחצה את ידי 'לפחות היא מנומסת, לא כמו חן' חשבתי"אל תפחדי ממני, בבית שלי אף אחד לא מציק לאף אחד" אמרתי והיא חייכה "יא, איזה גומות מהממות יש לך" אמרתי והיא הרחיבה את החיוך "את מחכה לחן?" שאלתי והיא הנהנה "זה לא קורה בדרך כלל, אני לא יודעת מה קרה לה היום, בדרך כלל היא זריזה, אני אעלה לחדר שלה" אמרה ובאה לקום מהכיסא "לא תישארי, משעמם לי פה לבד" אמרתי והיא התיישבה.
התחלתי לבשל ודיברנו ואפילו הצחקתי אותה כמה פעמים עד שחן ירדה במדרגות "מה קורה פה?" שאלה מעט עצבים "סתם יושבים, מדברים" אמרתי שהסתכלתי עליה "על מה יש לכם כבר לדבר?" שאלה וראיתי שהייתה באמת עצבנית ורציתי להתגרות בה "סוד" אמרתי וקרצתי לעדן והיא צחקה "להשאיר אתכם לבד?" שאלה בציניות "נו די, מה את מתחממת? כולה העביר לי את הזמן, בואי נעלה" אמרה וקמה לקראתה "דווקא חמודות חברות שלך, תביאי אותן יותר" אמרתי וחן תפסה בידה של עדן ורצה למעלה 'היא באמת חמודה' חשבתי לעצמי בחיוך מרוצה וחזרתי לבשל.