שנאה או אהבה?

שנאה או אהבה?- פרק 12

קמתי בבוקר מהשעון מעורר שלי, לא רציתי להטריח את אמא.
התעוררתי בקושי והלכתי להעיר את רוי ובן נכנסתי לחדר כשהם מחובקים, חייכתי והסתכלתי עליהם כמה דקות.
קפצתי עליהם וצעקתי "בוקר טוב!" והם ישר התעוררו והתחילו לצעוק עליי שאצא מהחדר ואני קמתי ויצאתי בהצהרה "אם אני באה שוב, אני באה עם מים, ראו הוזהרתם"
נכנסתי לחדר של אמא בשקט, נכנסתי מתחת לשמיכה לידה וחיבקתי אותה "אימוש, בוקר, צריך לקום" לחשתי והיא נתנה לי נשיקה במצח ואמרה "אני קמה" והתמתחה.
הלכתי לכיוון החדר שלי והתארגנתי מהר, לבשתי ג'ינס שחור עם חולצה לבנה חלקה עם הנעליים של אדידס הלבנות שלי ויצאתי
כשעברתי בחדר של הבנים ראיתי שהחדר ריק וחייכתי לעצמי חיוך מרוצה והתקשרתי לליטל "בוקר טוב לילוש, מתי את יוצאת" שאלתי והיא ענתה לי במלמול שלא ממש הבנתי, צחקתי עליה ואמרתי "מה? , אני לא מבינה מה את אומרת" היא עשתה קול של התמתחות וצעקה לטלפון "אני לא יוצאת היום! , עכשיו שמעת?!" הרחקתי את הטלפון מהאוזן ואמרתי "שמעתי, שמעתי לילה טוב מתוקה שלי" והיא ניתקה מבלי לשמוע אותי בכלל.
'חצופה' חשבתי לעצמי והייתי בשוק אבל הבנתי אותה היא עברה יום קשה אתמול.
התקשרתי לעדן "בוקר טוב מאמוש, מתי את יוצאת?" והיא אמרה "אני נוסעת היום עם אמא שלי לבדיקות של הרגל אז אני לא אגיע כי זה במרכז".
לאמא של עדן היה סרטן ברגל במשך שלוש שבסופן היו צריכים לכרות לה את הרגל.
"מאמי שליי" אמרתי בקול חמוד "בהצלחה!" איחלתי "תודה מאמי, אני אעדכן אותך" אמרה וניתקה
'שיט אני לבד היום, אבל כפרה על האוזניות שלי, אני אקדיש להן יום מיוחד ' חשבתי לעצמי והלכתי למטבח וראיתי שכולם כבר יושבים ומחכים לי
"בוקר טוווב" נכנסתי כהרגלי בצעקה, כי אין מה לעשות אני חייבת את כל תשומת הלב
"אני רואה שכולם ערים" אמרתי ובילגנתי את השיער של בן. ישבתי לאכול אבל לא לקחתי לאכול "מה עם אוכל?" שאלה אמא "בסדר גמור מה איתך?" עניתי והיא נשארה עם אשרת פנים רצינית "לא מצחיק, את חייבת לאכול" אמרה במבט מאיים "אבל אני לא רעבה" והיא עוד יותר התעצבנה "זה לא קשור לרעב, את עוד גודלת וצריכה לאכול כמו שצריך" אמרה ואני ידעתי מה היא הולכת להגיד חזרתי אחריה עם השפתיים.
"אל תתחצפי" אמרה ואני הנהנתי בחוסר חשק.
"יאללה רוי אתה לוקח אותי?" שאלתי את רוי והוא היה באמצע הביס "אני אוכל" אמר עם פה מלא באוכל "כן, כולנו רואים" אמרתי בגועל "אבל תזדרז יא בטטה אנחנו נאחר" אמרתי ובן הנהן ואמר "אתה באמת בטטה" ואני צחקתי.
"תנו לו לאכול רעים שכמוכם, הוא היחיד שאוכל כמו שצריך בבית הזה" אמא עקצה ואני ובן השפלנו מבט כי ידענו שהיא צודקת.
"טוב בואו" אמר כשגמר לאכול "סוף סוף התייבשתי פה" אמרתי "סתמי" לחש ואמא נתנה לו מכה בכתף ואמרה "דבר יפה לאחותך" חייכתי אליו חיוך מרוצה וננתי לו גם מכה בכתף "בדיוק".
אמא החזירה לי גם מכה ואמרה "אל תרביצי לאחיך, רק לי מותר" וקרצה שמתחקבת את שנינו לכיוון היציאה ובן רץ לכיוון הכניסה והכריז "האחרון שמגיע לרכב חייב לי שוקולד" אמר וכולנו הסתכלנו אחד על השני והתחלנו לרוץ.
הגעתי אחרונה "זה לא פייר, אמא דחפה אותי" אמרתי "מתוקה שלי תלמדי להפסיד בכבוד"אמרה אמא בחיוך רחב .
"ואת אמורה להיות הדמות החינוכית בבית" גיחחתי ונכנסתי בעצבים לחלק האחורי של האוטו וראיתי את אמא צוחקת מבחוץ.
כולם נכנסו וחגרתי את בן "למה את לא חוגרת?" שאל אותי "כי אני גדולה" אמרתי לו והוצאתי לו לשון והוא שילב את ידיו בעצבנות ואני גלגלתי עיניים וחגרתי את עצמי.
"שיט, שחכנו לנעול" אמרתי והסתכלתי על רוי "אל תסתכלי עליי אני נוהג" העברתי את מבטי לאמא "סליחה, אני הזקנה פה..." אמרה ושניהם הסתכלו עליי "אני חגורה" אמרתי והרמתי את ידיי באוויר "נו אי אפשר להשאיר את הבית פתוח" אמרה אמא "טוב בואו נפתור את זה בצורה בוגרת".
"משלוש יוצא אאחד" (כן, אנחנו המשפחה הכי ילדותית שקיימת) רוי הפסיד ויצא לנעול את הדלת.
נסענו והורדנו את כל אחד במקומו ואני כל הנסיעה רק חשבתי על מה אני עושה עם הלירוי הזה שהבנתי שהוא יותר מאיזה עבריין צעצוע קטן
אני מנסה לעשות את הסיפור הזה אחר ממה שכולם חושבים וחשוב לי לדעת, הצלחתי? זו טעות? זה מוזר? לעשות סיפור בנאלי ורגיל?
ממש חשוב לי לשמוע מה אתן/ן חושבים/חושבות