שנאה או אהבה?-פרק 61

459 8 0
                                    

"אהה, אני לא יודע" אמרתי מהוסס "בוא לסיגריה" אמר לי רוי ויצאנו מהאולם.
"מה אחי? שפוך" אמר והוציא עשן מפיו "אני לא יודע אחי, אני מתגעגע אליה יותר מכל דבר! אבל עבר זמן, והשתננו ואני לא יודע איך לדבר איתה עכשיו, וחוץ מזה מה היא צריכה אותי עכשיו בחיים שלה?" אמרתי במהירות "אחי אתה יודע שהיא אחותי ואין דבר שאני אוהב בעולם יותר ממנה, אבל נראה שאתם צריכים את זה, לשבת ולדבר כמו אנשים בוגרים, לסיים את זה ביפה" אמר "צודק, אולי אנחנו צריכים את הסגירת מעגל הזאת" אמרתי "אז לקחת אותך אליה?" שאל והנהנתי בחיוך.
סיימנו את הסיגריה וישר יצאנו מהאולם, לא רציתי שאור תתחקר אותי, אני אצא כמה דקות ואחזור.
"זה פה, קומה שלישית" אמר כשהצביע על הבית "מה? אתה לא בא איתי?" שאלתי "אהה, אני לא צריך להיות שם" אמר"תודה אחי" אמרתי, חיבקתי אותו ויצאתי מהרכב.
נעמדתי מול הדלת שלה, "כאן גרות בבאסה ליטל עדן וחן" זה מה שהיה כתוב על הדלת והעלה לי חיוך קטן
לקחתי נשימה עמוקה, רציתי לברוח משם לרגע הרגשתי שזה לא הדבר הנכון לעשות אבל ברגע אחד היא פתחה את הדלת.
שראיתי אותה הבטן התמלאה בפרפרים, החיוך עלה לבד והגוף שלי היה בהתרגשות ממש כמו ילד שקיבל את הצעצוע שכלכך רצה.
היא פותחת את הדלת עם פיג'מה ושיער מקורזל אסוף לגולגול היא נעמדת מולי בשוק עם שקית של זבל ביד ועם דמעות קהצטברו בתחתית עיניה.
היה שקט ארוך "היי" אמרתי והשקית נפלה מידה "היי, מה אתה עושה פה?" שאלה "אני לא יודע" אמרתי "בוא, כנס" אמרה ונכנסתי.
הבית שלה היה בית קטן אבל הייתה בו הרגשה ביתית כזאת, משהו מיוחד שלא הרגשתי כבר הרבה זמן, ואני באמת לא יודע אם זה בגלל הבית או בגלל מי שגר בו.
"שוקו?" שאלה ואני הנהנתי "עדיין כפית וחצי סוכר לפני המים ולהערבב הכל רק בסוף?" שאלה בלחש ואני הנהנתי כמו ילד מבולבל.
היא הניחה את הכוס על השולחן והתיישבה על הספה הרחוקה ממני, לקחתי את השוקו ולגמתי ממנו "איך התגעגעתי לשוקו הזה" אמרתי והתענגתי על כל לגימה והיא שתקה.
"מה שלומך?" שאלה "אני בסדר, מה איתך?" שאלתי "יהיה טוב" אמרה ושוב השתיקה הזאת, איך אני שונא אותה.
"למה בכית היום?" הייתי חייב לשאול "אני כבר מזמן לא שואלת את עצמי למה, זה פשוט יוצא, איך אתה יודע שבכיתי?" שאלה עם פנים לרצפה "למה את לא מסתכלת עליי?" שאלתי והיא הרימה את מבטה אליי ועינייה נצצו "מה אתה רוצה שאני אגיד לך?" אמרה בקול חנוק "למה אתה פה? מה אתה רוצה ממני? לא אמרנו שפשוט תשכח אותי?" המשיכה "אני לא יכול, ואת לא יודעת כמה ניסיתי ובאיזה דרכים את פשוט לא יוצאת לי מהראש!" אמרתי במעט צעקה וירדה לה דמעה.
"מה עכשיו?" שאלה בקול חלש אחרי כמה דקות "לא יודע" לחשתי "אז מה אתה כן יודע?!" צעקה "מה חשבת? אה? שתבוא לפה אחרי כמה שנים, ומה יקרה? אני פשוט אחזור לזרועותייך?" צעקה ואני השפלתי מבט.
"די, אנחנו לא צריכים את כל זה, בוא נחזור כל אחד לחיים שלו ונסיים את הסמולטוק הקטן הזה" אמרה בלחש.
קמתי ממקומי ונעצרתי מול הדלת "אני תמיד אוהב אותך" אמרתי ופתחתי את הדלת.
"למה היית חייב להגיד את זה עכשיו?!" צעקה ואחזה בידי בחוזקה ועברה בי צמרמורת "רק בשביל שתדעי" אמרתי וחיבקתי אותה בתנועה חדה "אני התגעגעתי אלייך, אני דאגתי לך ואתה לא היית פה!" צעקה בדמעות בין זרועתיי "די, אני פה עכשיו" לחשתי וליטפתי את שערה המתולתל שכבר התפרק.
עמדנו ככה כמה דקות כשאני עוטף אותה והיא אוחזת בי כל שנייה יותר חזק.
התנתקנו,"אני רוצה שתלך" אמרה ומחתה את דמעותיה עם קצה שרוול הפיגמה שלה "למה?" שאלתי "כי שום דבר לא השתנה, אפילו נהיה גרוע יותר, עכשיו אני מבקשת ממך ללכת" אמרה בלחש וקול קר, יצאתי והיא טרקה את הדלת.
ירדתי במהירות במדרגות ועצרתי מונית "לאולם השושנים בבקשה" אמרתי והוא נסע.
נקודת המבט של חן:
טרקתי את הדלת ונפלתי על הרצפה בדמעות "למה הוא היה חייב לבוא?" צרחתי בכל הבית ובכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי.

שנאה או אהבה?Where stories live. Discover now