שנאה או אהבה?

שנאה או אהבה?- פרק 26

ראיתי את ליטל החברה של חן עם חולצה קרועה, שיער פרוע והיא התנשפה בצורה לא הגיונית "בבקשה תציל אותי הוא עוד רודף אחריי, בבקשה" התחננה בבכי "מי?" שאלתי בלחץ אבל היא רק בכתה בהיסטריה והצביעה על השער.
יצאתי מהשער וראיתי מישהו מחפש משהו "היי בחור?" צעקתי ובוא חייך כשראה את ליטל מאחורי ולא הבנתי למה הוא מחייך "מחפש משהו?"שאלתי "אותה" אמר והצביע על ליטל והיא התחבאה מאחורי בפחד "מה אתה צריך ממנה?" שאלתי בתוקפנות"הרבה דברים" אמר במבט מחורמן ואני הבנתי מה הסיפור"טוב תקשיב היא שלי! אז אל תיגע"אמרתי וחיבקתי את ליטל.
לחשתי לה "אל תדאגי" כי הרגשתי אותה רועדת בין ידי.
"בסדר, אפשר להתחלק" אמר והתקדם לעברי "לא, אני לא מתחלק בדברים שלי" אמרתי וחיבקתי אותה בצד בניסיון להרגיע אותה אבל הרגשתי שהיא נרתעת אז שחררתי.
"טוב, אבל אני רוצה גם" אמר והמשיך להתקדם, הזזתי אותה אל מאחורי "תקשיב אתה לא רוצה להסתבך איתי" אמרתי והסתכלתי לו בעיניים "למה מה תעשה?" אמר "לא יודע, לפעמים אני לא שולט בעצמי"אמרתי והוא נתן לי אגרוף בפנים "איזה קטע, גם אני" אמר ואני התרוממתי וניגבתי את הדם מהשפה התחתונה "נחמד" אמרתי ונתתי לו שני אגרופים ושני ברכיות עד שנפל על הרצפה ישבתי עליו ונתתי לו אגרופים חזקים עד שהתעלף וגם אז לא הפסקתי. (מצטערת שאני לא מפרטת יותר, אני פשוט לא מבינה בזה... -הערת הכותבת)
"אני חושבת שהוא התעלף"שמעתי קול מתוק ונרגעתי שראיתי שזאת ליטל.
הפסקתי וקמתי ממנו "את בסדר?" שאלתי אותה "כן, אבל יורד לך דם" אמרה וניגבה את הדם שהיה לי בשפה ומגעה היה כה עדין ונעים "בקטנה, אבל אנחנו חייבים לעוף מפה" אמרתי ותפסתי בידה והתחלתי לגרור אותה לבית אך היא לא זזה "אהה סליחה" אמרתי ושיחררתי לה את היד "זה בסדר, בוא ניכנס" אמרה ונכנסנו לבית.
הגשתי לה מים וראיתי שהוא עדיין פוחדת "זה בסדר, את בטוחה כאן" אמרתי שהגשתי לה מים.
"תודה" לחשה וניסתה להסתיר את גופה עם חולצה הקרועה שלה "חכי פה, אני אביא לך משהו מחן" אמרתי, עליתי לחדר של חן והבאתי לה חולצה ארוכה שלא תתבייש.
כשירדתי ראיתי שהיא באותה סיטואציה וגם ישבה מפוחדת ומכווצת.
"יש פה שירותים בצד, תחליפי שם ואני בנתיים שם לנו סרט, אני לא רוצה שתצאי עכשיו, יכול להיות שתפגשי אותו, אז תישארי איתי לראות סרט" אמרתי והיא הנהנה "איזה סרט בא לך?" אמרתי "היומן" אמרה "סגור" אמרתי והיא הלכה להחליף ואני שמתי את הסרט.
היא יצאה קצת מפוחדת וישבה לידי אבל רחוק "יאללה אני מתחיל" אמרתי וכשברתי ללחוץ על המקש היא אמרה בחיוך ביישני "רגע, איך אפשר בלי פופקורן" ואני הבנתי שהיא מרגישה יותר טוב ושמחתי "ברור! , תפעילי את הסרט ואני אכין"אמרתי וקמתי למטבח.
כשחזרתי ראיתי שהיא בוכה, לא רציתי לשאול יותר מדי שאלות, לא רציתי לפתוח את הפצע הזה אז רק הנחתי את הפופקורן על השולחן וישבתי לידה.
ובלי הודעה מוקדת היא פשוט נפלה לי על הרגליים והתייפחה בבכי ואני לא עשיתי כלום, נתתי לה להוציא את כל הכאב.
ישבנו ככה כמה דקות עד שנרגעה "אפשר" שאלתי והיא הנהנה והפעלתי את הסרט.
שמתי את ידי על שיערה בחשש והיא לחשה" זה בסדר, ואפילו נעים, תמשיך" אמרה ואני חייכתי ושיחקתי לה בשיער.
הסרט רץ, היא נרדמה, ואני רק בוהה בה.