עונה 2, פרק 21

1.2K 67 3
                                    

~בפרק הקודם~
"הלו." עניתי ושמתי על רמקול. "אני צריכה להיפגש איתכם. עם כולכם." קולה של ליסה נשמע ואנחנו גיחכנו "בדיוק דיברנו עלייך. איפה?" שון שאל והיא שלחה לנו כתובת ואנחנו נסענו אלייה. הגענו לאחר חצי שעה ויצאנו מהוואן. "הכל נשאר אותו הדבר אני רואה." ליסה אמרה בגיחוך. "את כרגיל עם פצעים, אתה כרגיל עם קים, אתם כרגיל עומדים אחד ליד השני ואתם אתם נשארתם אותו הדבר." הוסיפה וצחקה בין לבין. "אנחנו כבר לא ביחד." דניאל אמר וחיוכה של ליסה ירד מפנייה. "סליחה." היא אמרה והם חייכו לכיוונה. "מה קרה ליסה? למ רצית שניפגש?" אוולין שאלה בשם כולנו וליסה נאנחה וענתה "בואו ניכנס פנימה. אספר לכם הכל בפנים."
~בפרק הזה~
נכנסנו לביתה של ליסה והתיישבנו על הספות בסלון. ליסה הכינה לנו משהו לשתות ולאחר מכן הניחה על השולחן והתיישבה ליד אלכס. "הרגו את ג'ון, הבן זוג שלי." היא אמרה בקצרה ואני הרגשתי כאב בשבילה. היא איבדה כבר שתי אהבות בחיים שלה בגלל כל החרא הזה שנקרא עולם תחתון.

"איך זה קרה?" אלכס שאל והיא התחילה לספר את מה שקרה לפני שלושה ימים. "לפני שלושה ימים הוא יצא לעבודה. בזמן שהכנתי אוכל קיבלתי הודעה ממספר לא מזוהה והיה כתוב בה 'אל תחכי יותר לג'ון, הוא לא יחזור'. שעה וחצי אחריי זה שמעתי את צלצול הפעמון של הדלת. פתחתי את הדלת וראיתי דופה מכוסה על הרצפה ליד הדלת. לא פתחתי את השקית. פחדתי מידי והרגשתי שאני הרגיש כאב רב יותר אם אני אראה שהוא באמת מת.

התקשרתי לאמבולנס והם לקחו אותו וקבעו את המוות שלו במקום. העניין הוא שהמספר הלא מזוהה מוכר לי. אני לא יודעת מאיפה אבל הוא מוכר לי נורא." אמרה ואני ביקשתי ממנה לראות את המספר. "אני חושבת שאני יודעת מי זה." אמרתי והבטתי בשון ודניאל. "זה ג'יימס. כשהייתה איתו בחצר הטלפון שלו היה על השולחן. פתחתי אותו וצלצלתי מהטלפון שלו אליי ואז שמרתי אותו אצלי. תראו." אמרתי והדלקתי את הטלפון מראה להם את המספר של ג'יימס.

"כשאני אמצא את הזבל הזה, אני אהרוג אותו!" ליסה אמרה בכאב ובעצבים. "קודם כל תירגעי. אני מבין שכואב לך, אבל ככל הנראה הוא כבר מת." שון אמר לה ברכות והיא הרימה את גבותיה בפליאה ושאלה "מה זאת אומרת כבר מת?" הבטנו בה כמה שניות ושתקנו. "עד לפניי שעה הייתה חטופה אצל אבא שלי. ג'יימס עשה לי את כל המכות האלה וחמד דקות אחריי זה המקום התפוצץ." אמרתי במעט קרירות והיא הנהנה לחיוב ואז אמרה "אני לא רוצה לחזור לעולם התחתון. אני רוצה לחיות חיים רגילים, אבל, מושכים אותי פנימה." שון הביט בעצב ורחמים ואז אמר "אי אפשר לצאת מהעולם התחתון. אם ראו אותך חלק מכנופייה את נחשבת חלק ממנה עד הסוף. או עד שהמנהיג מת או עד שהכנופייה מתפרקת וגם אז כנראה ימשיכו למשוך אותך פנימה."

היא נאנחה ואז אמרה "טוב תישארו פה הלילה מחר נדבר על מה עושים." הנהנו לחיוב ואחריי כמה שעות נשכבנו על המזרונים שנתנה לנו ונירדמנו. באמצע הלילה התעוררתי ושמעתי רעשים מחדר האמבטיה למעלה. עליתי בשקט ובזהירות למעלה וכשפתחתי את הדלת פחד תקף את גופי. ללא שליטתי יצאה צרחה מפי ואני במהירות יצאתי מחדר האמבטיה מתחילה להתנשף במהירות. "מה קרה?" שון שאל בלחץ ואני הצבעתי על חדר האמבטיה. הוא נכנס פנימה והוציא את ליסה המדממת מהאבטיה מלאה במים שנצבעו באדום מדמה של ליסה.

"תתקשרי מהר לאמבולנס, עוד יש לה דופק." שון אמר לי ברכות אך היו עצבים בקולו. התקשרתי במהירות לאמבולנס ולאחר עשר דקות הם הגיעו. "סע איתה, נגיע עוד מעט." אמרתי לו והוא נכנס אל האמבולנס ונסע יחד עם ליסה לבית החולים. לקחנו את דברינו ואת המפתחות של הבית. כיבינו את האור, נעלנו את הדלת ונסענו אל בית החולים. הגענו לאחר עשר דקות. התקדמנו לחדר של ליסה וראינו את שון יושב על הספסל כאשר צער בפניו. כאשר ראה אותנו קם על רגליו ואני חיבקתי אותו בלי לחשוב פעמיים.

לאחר כשתי דקות התנתקנו מהחיבוק והוא אמר חד וחלק "היא לא איתנו יותר." לאחר שהוציאו את ליסה עטופה בניילון מהחדר התקדמנו אל היציאה של בית החולים ולאחר מכן נסענו חזרה כל אחד לבית שלו. נכנסנו אני ושון הביתה והוא ישר לקח בקבוק וודקה ויצא לגינה. החלטתי לתת לו להיות לבד. הוא צריך את זה עכשיו.

{נקודת מבט שון מייקלסון}
התיישבתי בגינה ופתחתי את בקבוק הוודקה. לקחתי לגימה ראשונה ממנו ומיד אחריי זה התחלתי לחשוב על סיבות ללמה היא עשתה את זה. הסיבה הראשונה שחשבתי עלייה הייתה בגלל העולם התחתון. כנראה אחריי שהיא שמעה שאי אפשר לצאת ממנו היא החליטה לסיים את החיים שלה. הסיבה השנייה שחשבתי עלייה הייתה בגלל שהיא חוותה דיכאון מאיבוד אהבה נוספת. הסיבה השלישית והרביעית הייתה כי היא רצתה להיות עם כריס/ ג'ון למעלה.

עכשיו אני מבין את מה שקים הרגישה כשהרגו את כריס. זה כאב שאי אפשר להסביר אותו. אחריי עוד שלוש לגימות סגרתי את בקבור הוודקה ונכנסתי חזרה לבית. הנחתי את הבקבוק במקומו ועליתי לחדר שלי ושל קים. ראיתי אותה שוכבת במיטה כאשר עינייה כבר עצומות וככל הנראה היא כבר חולמת את החלום השביעי. פשטתי את החולצה ממני ונשכבתי לידה. היא פתחה את עינייה וחיבקה אותי בחוזקה. "הכל יהיה בסדר." היא לחשה ואני הרגשתי הקלה. הקלה שיש לי אותה בחיים האלה.

לאחר כמה דקות היא סובבה את גבה אליי ואני חיבקתי אותה מאחורה, מעניק לה תחושת ביטחון ומעניק לעצמי תחושת רוגע ושלווה. זה אולי ישמע בנאלי או קיטשי אבל, אני באמת לא יודע מה הייתי עושה בלעדייה. היא מעניקה לי כל כך הרבה דברים טובים שאי אפשר אפילו לספור כמה מהם היא העניקה לי. אני אוהב אותה ומקווה שהיא לעולם לא תחמוק מבין ידי כי אז... אני ארגיש באמת שבור וחסר מטרה בחיים האלה.

ברגע שקים איבדה את העובר, לא כעסתי ולא הייתי עצוב. באותו הרגע בעיקר דאגתי לה ושמחתי שהיא בסדר. כשהיא נכנסה לדיכאון, המטרה שלי הייתה להוציא אותה ממנו כמה שיותר מהר. לאט לאט זה עבד לי. הייתי לידה בכל רגע ביום ועזרתי לה בכל מה שצריך רק בכדי שתרגיש שיש לידה מישהו שאוהב אותה עד הירח ובחזרה. היא בן אדם חזק שלא נשבר הרבה במהלך חייו ואני שמח שהיא עברה את הדיכאון שלה במהירות.

אני חושב גם שמאחוריי כל הכעס שלה והעצבים שלה על דניאל היא דווקא שמחה שהוא נכנס אלינו בפתאומיות הביתה, שובר עלייה ואזות ומציק לה. היא אולי לא מראה את זה אבל היא נותנת תחושה כזאת ואני שמח שגם דניאל עושה לה טוב. אני לא מקנא בקשר שלהם כי אני יודע שדניאל עדיין אוהב את אוולין ושבחורות מהסוג של קים לא מעניינות אותו. חוץ מזה, קים לא ניתנת בכזאת קלות. אני אוהב אותה ותמיד אוהב אותה. לא משנה מה.

הילד הרע ששינה הכלTahanan ng mga kuwento. Tumuklas ngayon