הילד הרע ששינה הכל

עונה 3, פרק 34

•בפרק הקודם•

"אני מבין שאת מתחילה להשמין כבר." שון אמר בגיחוך ואחז בגופי קלות מלטף מידי פעם את בטן ההריון שלי. אני עומדת להיות אימא. פעם שלישית. כבר לא מפחיד כמו בהתחלה, זה יותר מרגש אפילו. "קצת." עניתי בחיוך ועטפתי את גופו. "אתה מתרגש?" שאלתי את שון והוא גיחך וענה להסכמה. "תמיד ידעתי שתהיי האימא של הילדים שלי קים. לא משנה מה עברנו, עברנו את הכל." הוא הוסיף ואני הבטתי בו בחיוך ונישקתי את שפתיו.

•בפרק הזה•

"שון!" צעקתי בחוזקה אחריי שהרגשצי את בטני מתכווצת וכואבת כמו שלא כאבה בחיים. "מה קרה?" שאל בלחץ אחריי שעלה לחדר שבו הייתי וראה אותי מחזיקה את הבטן בחוזקה. "את יולדת? זה אפשרי בכלל בחודש השלישי?" שאל ואני הנדתי לשלילה. "כואבת לי הבטן!" אמרתי בכאב בזמן שניסיתי להמשיך לעמוד על הרגליים שהפסיקו 'לתפקד' לאט לאט. "בואי ניסע לבית חולים." אמר, הרים אותי על ידיו וירד איתי למטה בזריזות.

"לאורה, תמשרי על טומי ורוז בזמן שאני לוקח את קים לבחת חולים." ביקש שון מלאורה והיא הנהנה לחיוב ואנחנו יצאנו מהבית, נסענו בזריזות לבית חולים ולאחר שנכנסנו, הכניסו אותי בזריזות לאחר מהחדרים כדי לבדוק מה הולך עם העובר. בזמן ששון היה בחוץ ואני הייתי מונשמת כי בקושי יכולתי לעשות את זה לבד, הרופאים בדקו את הבטן שלי וניסו להבין מה הולך. לאחר כמה דקות, האחות שהייתה נוכחת בחדר, עזרה לי להתרומם, ובזמן שהרופאים התפזרו והרופא הראשי שטיפל בי יצא לשון כדי לספר לו את מה שקרה, האחות התיישבה על קצה המיטה והביטה בי ברכות. "עברת הפלה טבעית. העובר שלך לא שרד." אמרה, ליטפה בעדינות את ידי וברגע שנכנס שון אל החדר, היא יצאה ושון התקדם אליי במהירות וחיבק חזק.

"סליחה." ביקשתי והוא הניד לשלילה בזמן שהמשיך לחבק אותי. "את לא אשמה. את לא אשמה." אמר בלחש בזמן שעטף אותי בזרועותיו וחימם אותי בזמן שהדמעות יצאו מעיניי ללא עצירה. "תוציאי הכל, אל תשמרי בפנים." אמר, התנתק מהחיבוק איתי והרים מעט את גופי כדי להתיישב מאחורי ולשים את ראשי על בית חזהו ולחבק מאחורה את גופי. הוא הניח את ידיו על בטני ואני הנחתי את ידיי על ידיו ושיחקתי איתן בעדינות.

"אל תרגישי אשמה עם עצמך." אמר שון לאחר כמה דקות שבהן שרר שקט בין שנינו, ובדקות האלה המשכתי להתעסק עם כפות ידיו הגדולות של שון ולחשוב על כל השלושה חודשים האחרונים כדי להבין איפה בדיוק טעיתי. "אבל זאת כן אשמתי. כנראה שעשיתי משהו לא טוב שגרם לו/לה למות." אמרתי והרגשתי פרץ דמעות חזק עומד לצאת מעיניי במכה. "תפסיקי כבר יפה שלי." אמר שון כשכבר לא יכןלתי לעצור את הדמעות ופרצתי בבכי. הוא משך אותי עוד יותר אחורה וחיבק חזק בזמן שנשק לראשי בעדינות.

לאחא שגם הוא לא יכל עם הכאב, הוא פרץ בבכי שקט והרגשתי את הדמעות הקטנות שלו מטיילות על שערי וזולגות במורדו הארוך של השיער שלי. "אני אוהבת אותך." אמרתי, הרמתי את ראשי בעדינות אליו והסתכלתי בעיניו. "גם אני אוהב אותך קטנטונת. וזה לא משנה מה קרה היום. זה כואב, וזה יכאב, אבל אל תשכחי שנוכל לעשות עוד כמה כאלה. אני לא כועס עלייך בכלל, כי אין לי על מה. אני אוהב אותך, ויודע שאת עוד תוכלי להפוך אותי לאבא לעוד חמישה אם לא יותר." אמר וגיחך לקראת סוף המשפט ואני גיחכתי אחריו. "לפחות לא ברחת לי." אמרתי אחריי שחשבתי כמה פעמים שיברח לי, לא רק בגלל ההפלה הטבעית השנייה שעברתי, אלא בגלל עוד הרבה דברים שקרו לנו בעבר. "אני לא אברח ממך בחיים, וגם את לא ממני." אמר ואני גיחכתי קלות למרות הכאב שחיוויתי בכל הגוף.

[כעבור מספר חודשים]

עברו כמה חודשים ומאז הכל כבר חזר לשגרה. טומי ורוז בהתחלה היו עצובים, אבל לא כמו שאני ושון היינו. לא בגלל שאנחנו ההורים, אלא בגלל שהם עוד קטנים בכדי להבין את העולם האמיתי לפחות מחצית ממה שאני ושון מבינים. ראינו הרבה דברים. ראינו את מוות של אלא שאהבנו, ראינו את החיים שהם חיו לפני שנרצחו או בכלל את שלנו, חווינו כל כך הרבה רגשות במהלך החיים שלנו שזה כבר לא ניתן לספירה. בכל יום שעובר אני מתגעגעת למישהו/י אחר/ת.

אני כועסת על עצמי על שאיבדתי 2 ילדים ועל עוד המון דברים שעשיתי לא נכון. אבל אני יודעת שלמרןת כל מה שעשיתי ואעשה, שון, טומי, רוז והחברים הקרובים שלנו תמיד ירצו להיות לידי, או שאני מקווה לזה לפחות. "אימא! תראי מה ציירתי!" אמר טומי בשמחה כשרץ לעברי והושיט לי ציור שצייר. בציור היה ילד שהיה באוויר בזמן שמתחתיו היה מן דשא או אדמה.

"מה ציירת כאן?" שאלתי אחריי שפירשתי את זה כמשהו שלא רציתי שיפרש. "זה אח שלי." אמר ואני הבנתי שהוא פירש את זה בדיוק כמו שחשבתי. "אתה ממש מוכשר יפה שלי. אבל תנסה כמה שיותר לא לצייר את אח שלך ככה יותר, טוב?" שאלתי והנחתי את הציור על השייש וחיבקתי את טומי שכבר הספיק לגדול הרבה. "אני הולך לשחק עם רוז, טוב?" שאל ואני הנחתי אותו בחזרה על הרצפה והנהנתי לחיוב. לא עברו עשר שניות והוא כבר עלה חצי מהמדרגות שיש לנו כדי לעלות לקומה השנייה.

העברתי את מבטי אל הגינה וראיתי את שון בבריכה כשהוא בוהה באיזור אחד ולא זז. יצאתי לגינה עם הציור שצייר טומי, התיישבתי על שפת הבריכה ליד שון והכנסתי את רגליי אל המים שהיו די קרים. "מה זה?" שאל שון אחריי שיצא ממחשבותיו ואני הבאתי לו את הציור שצייר טומי. "ציור שטומי צייר. קצת עצוב שככה הוא צייר את אח/ות שלו." אמרתי אחריי שהרגשתי גוש דמעות עומד בגרוני וחוסם את דרכי הנשימה שלי. שון הביא לי את הציור, יצא מהבריכה והתיישב לידי. הוא משך אותי עליו ואני הנחתי את ראשי על כתפו בזמן שידו שיחקה בזרועה שלי.

"בקרוב נעשה לו אח/ות חדשה. שלא יהיה מצוברך מידי." אמר שון באופטימיות שגם אני הייתי רוצה שתהיה לי. בחודשים האחרונים שבהם הייתי סגורה בעצמי, שון תמיד היה לידי. כדי להכריח לאכול, לשתות, לעודד מעט, לחבק בחמימות ולטפל שלא יקרה לי נזק כלשהו. "ועכשיו, בואי תיכנסי איתה קצת לבריכה." אמר ולקח ממני את הציור והניח על הדשא הסינטטי שיש לו בגינה והניח עליו אבן שהף לא יעוף, למרות שהעדפתי שהדף כן יעוף.

שון נכנס חזרה לבריכה והתחיל לשחות ובזמן הזה הסתכלתי עליו ועל היופי שלו שהיה אחת הסיבות שהתאהבתי בו. "נו את באה?!" שאל בצחקוק ושחה אליי. לאחר שראה שאני לא מתכוונת להיכנס, משך אותי אל תוך המים יחד עם הבגדים ואחריי כמה שניות כבר הייתי בתוך המים בין זרועותיו. "אתה משוגע."אמרתי בחיוך אחריי שצעקתי בהתחלה שיעזוב אותי, אך הוא כמובן עשה ההפך. "גם אני שרוף עלייך." אמר ונישק את שפתיי בתשוקה וברכות שכל כך הרגיעה אותי.