Simple but effective

~4~

⚠️התקף חרדה

נ.מ לואי

הגעתי לבית ספר שוב רועד, כרגיל.

ראיתי את נייל, לא ראיתי אותו כבר חודש!

הוא הבחין בי.

"לואי" הוא צעק ורץ אליי בחיבוק

"נייל" אמרתי וחיבקתי אותו
"לא ראיתי אנשים יותר מידי זמן" הוא אמר אחרי שהתנתקנו מהחיבוק.
"כיף לך" אמרתי לו והוא גילגל עיניים.
"לא ראיתי אותך כל כך הרבה פאקינג זמן" אמרתי לו וחיבקתי אותו שוב.
"אז מה חדש?" הוא שאל אותי אחרי שהתנתקנו ונכנסנו לכיתה.
"אמממ יש תלמיד חדש" חשבתי קצת ואמרתי לו בזמן שהתחלנו להתקדם למקומות הקבועים שלנו בקצה הכיתה.
"מגניב! מה השם שלו?"
"הארי"

הגענו למקומות הארי ישב בשלו עם אוזניות שומע מוזיקה ואני התיישבתי בשלי. פתאום נזכרתי שלנייל אין מקום, הושיבו את הארי איפה שהמקום שלו.
"נייל בוא שב פה לידי" אמרתי לו וטפחתי על הכיסא לידי. אמורים לשבת רק אחד בשולחן אבל אני צריך אותו לידי.

"היי" אמרתי להארי כשהתיישבתי.
"היי" הוא ענה לי בקול שקט.
"וואו ממתי אדון לואי טומלינסון מתקשר עם אנשים?" נייל שאל בציניות וגילגלתי עיניים.
"מי זה?" הארי שאל אותי בקול חלש.
"אה כן הארי זה נייל, החבר הכי טוב שלי"
"הוא היה בבידוד ויומיים אחרי שהוא סיים אותו הוא נכנס לעוד אחד אז לא ראית אותו" הסברתי והוא הנהן.
"היי" נייל אמר לו בקול חזק ורועש כמו תמיד כי זה נייל.
"היי" הארי ענה בקול חלש והחזיר את האוזנייה לאוזן.

אני ונייל המשכנו לדבר עד שהמורה נכנסה, זה היה שיעור מדעים, היה צריך להקריא מול כל הכיתה בתורות והתחיל לי התקף.
"נייל נייל נייל נייל" לחשתי לו מהר בין ההתנשפויות.
"מה?" הוא לחש חזרה
"י-יש ל-לי התקף"
"תשתה עוד מים תנשום עמוק הכל בסדר אני פה איתך" הוא אמר והחזיק לי את היד.

"לואי" המורה אמרה וזה אומר שהגיע תורי
"אני מעדיף לא להקריא" איכשהו הצלחתי להרכיב משפט ולהגיד לה.
"טוב סבב הבא אתה חייב להקריא" היא אמרה והנהנתי.

ההתקף רק מחמיר וזה הפך לאחד שאי אפשר להישאר איתו בשיעור.
"נייל"
*התנשפות*
"ההתקף"
*התשפות*
"מחמיר"
*התנשפות, שיעול*

פאק! עכשיו הפנו אליי מבטים בגלל שהשתעלתי! לאלאלאלא
נייל חיבק אותי והצמיד אותי אליו
"וואו אתה מזיע" נייל לחש וציחקק, מנסה להקליל טיפה את האווירה.
"אני לא מסוגל" אמרתי.
"לבקש בשבילך לצאת עם תירוץ?" הוא שאל והנהנתי.

"לואי" הארי לחש לי.
"הא?"
"אתה יכול לבקש מחבר שלך שימצא לי גם תירוץ בבקשה?" הוא ביקש וראיתי עליו שהוא בתחילת התקף אז הנהנתי. 

פניתי אל נייל

"אין בעיה" הוא אמר לי ולהארי והצביע.
"כן נייל" המורה אמרה
"אני חושב שהתייבשתי אני לא מרגיש כל כך טוב הארי ולואי יכולים ללוות אותי אל האחות בית ספר?"
וואו הוא מתרץ טוב בשניה זה כישרון.
"כן אין בעיה תרגיש טוב ותשלימו את החומר שתפספסו" היא אמרה וקמנו מהמקום.

נייל החזיק לי את היד חזק כי הוא ידע שמסתכלים עלינו וראיתי והוא עשה כאילו הוא נעזר בהארי אבל הוא חיבק את הארי מאחורה תומך בו.

אחרי שהדלת נסגרה אחרינו קרסתי על נייל מתפרץ בבכי שנאבקתי לא לשחרר קודם ולא הייתי מסוגל לעמוד יותר על הרגליים.
הוא החזיק אותי ולקח אותי אל השירותים וגם הארי בא אחרינו, הארי בדק שאין אף אחד באחד התאים ואחרי שראה שכולם ריקים הוא נעל את הדלת של השירותים עצמם ונייל הניח אותי על הרצפה עם הגב לקיר.

"לואי הכל בסדר אני פה"
"תסתכל עליי הכל טוב"
"פאק איך מטפלים באחד קשה שכחתי" נייל אמר, אני יודע שהוא שונא לראות אותי סובל.
"מה הצבע של דברים ויספור דברים" הארי לחש לו
"נכון תודה"
"לואי מה הצבע של חולצה שלך"
"כ-ככחול" עניתי לו

דאמט אני שונא התקפי חרדה,
התחושה של איבוד שליטה, את הקוצר נשימה, האי נוחות בבטן, הרעידות, הזיעה, הדמעות, הגלי חום, הכאב בחזה, התחושה שהולכים למות....

"מה הריח פה?" נייל שאל והרחתי, איכס.
"מסריח של שירותי בנים" אמרתי לו.
"תן לי 5 פריטים שאתה רואה"
"אמממ כיור, דלת, ידית, משתנה ותאי שירותים" אמרתי מתנשם תוך כדי כמובן
"כל הכבוד! אני גאה בך" נייל אמר לי והתחיל לדבר איתי כדי להסיח את דעתי.

"ההתקף נגמר?" הארי ונייל שאלו ביחד והנהנתי.
"בוא נעזור לך להתארגן" נייל אמר והקים אותי. שטפתי פנים וסידרתי את השיער אבל מה אני יכול לעשות לגבי העיניים האדומות שלי?
"יש לי משקפי שמש בתיק אני אתן לך אותם בכיתה" נייל אמר לי כאילו הוא קרא את מחשבותי.
"תודה" עניתי לו.
"תודה לשניכם תודה על שעזרתם לי לעבור את ההתקף הוא בין הקשים שהיו לי" אמרתי להם עם דמעות בעיניים, הם חברים טובים מידי.
"חיבוק קבוצתייי" הארי אמר והתחבקנו שלושתינו, לא נורא שיש קורונה.

חיכינו שתגיע הפסקה ואז כשראינו שהמורה יצאה חזרנו לכיתה, נייל נתן לי משקפי שמש ואמר
"כנראה תצטרך להוריד בשיעור כי מורים יגידו לך אז אם ישאלו לגבי העיניים האדומות שלך אני אגיד שהאחות שמה לך טיפות עיניים"
"תודה זה באמת לא מובן מאליו אתה חבר ממש טוב שלי ואתה נשאר איתי למרות שאני אדיוט דפוק" עניתי לו וחיבקתי אותו.
"אתה לא אדיוט ולא דפוק וברור שאני אשאר איתך נראה לך שתצליח להרחיק אותי עם מחלה נפשית? באמת? לא יעבוד לך" הוא אמר וצחקנו
אני רק חיזקתי את החיבוק ולחשתי לו לאוזן שוב
"תודה".

■■■■

אז הנה נייל נכנס לסיפור✨

יש כאן באמת על הרגשה של התקף חרדה
ומה שהשתמשו שם זה באמת דברים שעוזרים, פסיכולוגים גם ממליצים לעשות את זה זה מחדד את החושים האחרים מה שמסיח את הדעת ולדבר על משהו שאוהבים הכי טוב כי זה בכלל מסיח את דעתו של מי שיש לו התקף אז אם יש לכם חברים עם התקפי חרדה זה יכול להיות יעיל👍

19.12.2021