⚠️התקף חרדה, דיבור על הפרעת אכילה ועל פגיעה עצמית
נ.מ לואי
חיכינו בחדר המתנה בלחץ, הארי בסדר? מה קורה איתו?
אחרי חצי שעה סוף סוף יצא אלינו רופא
"הארי סטיילס?" הוא שאל וישר אמרנו לו שאנחנו פה
"קודם כל, הוא יהיה בסדר. הוא כבר התעורר" הרופא אמר והוקל לי, הוא בסדר או לפחות יהיה בסדר.
"ההורים שלו פה?" הוא שאל ואן ישר צעדה קדימה
"אני אמא שלו" היא אמרה והוא הנהן
"בואי אחרי את תוכלי לראות אותו ואני אסביר לך הכל"
היא הנהנה וישר עקבה אחריו, הם נעלמו מהאופק במהרה.
"הוא יהיה בסדר" אמרתי לזאין וליאם עם דמעות בעיניים.
"הוא יהיה בסדר" הם אמרו חזרה וחיבקו אותי. הייתי צריך את החיבוק הזה.
אחרי עוד חצי שעה אן חזרה, עינייה נראו אדומות מבכי.
"הוא בסדר? למה זה קרה?" זאין ישר שאלה אותו.
"הרופאים אמרו לי שיש לו הפרעת אכילה" היא אמרה ונשברה שוב בבכי.
"ששש זה בסדר, הוא יעבור את זה, אני אעזור לו הכל טוב, כבר עשינו את התהליך הזה בעבר אנחנו יותר מנוסים" זאין אמר לה וחיבק אותה, הוא היה הראשון שהגיב.
"אפשר לראות אותו עד שניים בחדר כל פעם. לקחת אתכם אליו?" הרופא הגיע ושאל, כולנו ישר הנהנו והלכנו אחריו.
"מי נכנס ראשון?" אן שאלה כשהגענו אל מול החדר.
הסתכלתי על זאין, ידעתי שהוא רוצה לראות אותו, זה בן דוד שלו.
"לואי, כנס אתה" זאין אמר בקול חלש
"אבל-"
"לואי, כולנו יודעים שאתה רוצה" ליאם אמר והנהנתי.
לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי לחדר, הוא היה מואר אבל גם חשוך בו זמנית.
התקדמתי אל המיטה של הארי, היא הייתה באמצע החדר, צמודה לקיר מהחלק של הראש.
"היי" אמרתי להארי בקול חלש
"היי" הוא לחש חזרה, הוא נראה עייף וחיוור.
"עשית לי התקף לב! אל תעז לעשות לי את זה שוב!" צעקתי עליו בקול חלש והרבצתי לחזו בעדינות.
"סליחה" הוא אמר וניגב את דמעותיי.
אפילו לא שמתי לב שהתחלתי לבכות..
"תבקש את זה מעצמך, אתה זה שבמיטת בית חולים עכשיו" אמרתי לו חזרה, נזכר שזה מה שנייל אמר לי כשהוא גילה שפגעתי בעצמי.
"למה?" רכנתי מעליו ושאלתי אותו. שנינו בכינו כרגע ולאף אחד מאיתנו לא היה אכפת.
"אני לא רוצה לדבר על זה" הוא לחש
"וזה בסדר, אני פה בשבילך." לחשתי חזרה.
התקרבתי אל שפתיו האדומות לאט לאט.
הוא גלגל עיניים ותקף את שפתיי, החזרתי לו את זה בשמחה.
זה לא היה אגרסיבי, זה היה מאוד עדין ורגוע, עם הרבה רגשות.
"זאת הייתה הסיבה שנפרדתי ממך" הוא אמר אחרי שהתנתקנו מהנשיקה.
"מה? איך שאני מנשק?!?" נבהלתי וקמתי מהר.
נשימתי הואצה והסתובבתי הלוך חזור ברחבי החדר הקטן, מעביר בלחץ את היד בשיער. פאק.
"לאלא תרגע אתה מנשק מצויין" הוא קרא והרים את צווארו וראשו אליי, ישר מוציא אנקת כאב ונשכב חזרה בבום על מיטת בית החולים.
"אל תשב" אמרתי לו והתקרבתי חזרה אל מיטתו.
עדיין הייתי בהתקף חרדה אבל ניסיתי להתעלם, זאת לא הייתה הכוונה שלו, זה בסדר..
"נפרדתי ממך בגלל הפרעת אכילה, זה גם מה שהתכוונתי להגיד לך בבית של זאין.. נפרדתי ממך כי חשבתי שמגיע לך טוב יותר" הוא אמר וחזר לבכות
"אוי הארי.." אמרתי ושיחקתי בשיערו.
"כן, לא מגיע לך מישהו שפוגע בעצמו ככה" הוא אמר והתחלתי לצחוק.
"הארי אני פאקינג ברקוד!" חצי צעקתי.
"מה?" הוא שאל מבולבל. אה נכון, הוא לא שומע או מריץ בדיחות על פגיעה עצמית ביום יום..
"הארי.." אמרתי והפשלתי שרוולים, חושף צלקות מגוונות בצבעים שונים.
"אה"
"אההה! אתה גם פגעת בעצמך!" הוא אמר בקול חזק, נפל לו האסימון.
הוא היה מאוד חמוד ככה.
"כן" אמרתי ושנינו התחלנו לצחוק
"אני עדיין אוהב אותך, אתה עדיין אוהב אותי?" אמרתי ושאלתי
"כן טיפש אחד" הוא אמר ונישק את שפתיי קלות.
"אז רוצה להיות חבר שלי?"
"ברור" הוא ענה ושמחתי, שמחתי כמו שלא שמחתי כבר הרבה זמן.
■■■■
אופסי עבר כמעט חודש-
הו וול
יאללה יש לי יום הולדת מחר אז יש לי היום זמן פנוי לכתוב כי המשפחה שלי כל הזמן מגרשת אותי לחדר כדי שאני לא אראה דברים✨
סליחה שלוקח לי הרבה זמן להעלות פרק, יש לי דיי מחסום כתיבה בפאנפיק הזה.. אני כן אנסה לסיים אותו עד סוף החופש הגדול, אבל אני לא יכולים להבטיח כלום.
ВЫ ЧИТАЕТЕ
Simple but effective
Фанфикшн!עדיין עולים פרקים אבל מאוד לאט! לשניהם יש משהו משותף פחד מאנשים. חרדה חברתית אם להיות ספציפים. זה פגע להם ביכולות החברתיות ובטח שברומנטיות. האם הם יתגברו על זה? האם הם יצליחו להיות ביחד? או שזה פשוט יותר מידי..... 《מכיל》 התקפי חרדה התקפי פאניקה מיס...
