Simple but effective

~7~

*קפיצת זמן יומים לפני חופש יום העצמאות*

נ.מ לואי

קמתי בבוקר עם גוש בגרון, עם הרגשה כאילו אני מחזיק נשימה.
הרגשתי מאוד חרדתי, לא יכולתי לשבת במקום, הלכתי הלוך חזור בחדר ללא הפסקה, שיפשפתי את כפות ידיי אחת בשנייה והעברתי יד בשערי כל שתי שניות.
אני צריך להתארגן ולהתאפס על עצמי אז שמתי מוזיקה מנסה להתרכז בה ולא בהרגשה, שרתי בשקט את השירים בזמן שהתלבשתי .
זה קצת הסיח את דעתי אבל ההרגשה לא עברה וידעתי שאם לא יהיה לי היום התקף זה נס.
צחצחתי שיניים, שטפתי פנים, גרבתי גרביים, נעלתי נעליים וסירקתי את שערי שמתחיל להארך.

אני מרגיש רע. פיזית ונפשית.
פיזית כי אני עייף ועל 4 שעות שינה.
נפשית כי יש לי פאקינג חרדה.
אני כל כך שונא אותה גאד !

ירדתי למטה והכנסתי לתיק דפדפת משבצות חדשה כי סיימתי את הקודמת (חלק כי כתבתי בשיעור אבל הרוב קישקושים)
הכנתי לעצמי קפה קר בבקבוק לדרך, לקחתי פרוסה ומרחתי עליה ממרח Mama Q (ה.כ זה שם של גבינת שמנת טבעונית ממש טעימה)

אמא שלי נכנסה אחרי שהקפיצה את האחיות שלי לגנים ולבית ספר וקראה לי לבוא
"נו לואי אני מאחרת בוא" היא צעקה אליי
שמתי את התיק על כתפיי, את האוזניות בכיסי ולקחתי את הפרוסה והקפה לאכול ולשתות בדרך.
נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע
הרגשתי צורך לקום, להתהלך הלוך וחזור והייתי ממש חסר שקט

"לואי הייתה צריך להיות מוכן לצאת באותו זמן עם האחריות שלך" אמא קטעה אותי ממחשבותי
"כן סליחה" השבתי, נכון תמיד לוקח לי בבוקר מלא זמן להתארגן אבל זה כי אין לי שעות שינה ואני ממש מפוחד מבית ספר כל בוקר מחדש.

"לא לואי זה לא בסדר אני עכשיו על גבול לאחר לעבודה שלי"
"סליחה" עניתי שוב, היא עושה לי רגשות אשמה ואני כבר מרגיש רע בלי קשר, היא לא חייבת כל פעם מחדש לעשות רגשות אשמה...

"אם יש פקק אני מורידה אותך בחניית אפר" היא אמרה והנהנתי
היה פקק כשהתקרבנו, כרגיל. הדרך אל בית הספר שלי היא אותה הדרך אל יציאה מהישוב אז תמיד יש עומס בבקרים...
פנינו את הפנייה שמפרידה את הדרכים, אל הבית ספר, שם היה גם פקק גדול ובדרך כלל אין שם אבל נזכרתי למה היה, הקפסולה השנייה (מכל כיתה בשכבה אז פשוט החצי השני של השכבה) הולכים היום לטיול, ובגלל שהנקודת מפגש שלהם היא החניית אוטובוסים רוב ההורים עוצרים ליד הירידה אליה ומורידים אותם שם במקום במקום מסודר...
אתמול הקפסולה שלי הייתה בחצי שכבה שהלכו לטיול, אבל אחרי הרבה תחנונים והבנה של ההורים שאין סיכוי שאני אלך הם הסכימו לי להשאר.

בגלל שהם יצרו פקק אמא הורידה אותי בחניית אפר, זאת בעצם הייתה חנייה שהיא מגרש חול ואבנים והיא בדרך אל הכניסה, במקום להוריד ממש צמוד לשער איפה שתמיד מורידים אז היא הורידה אותי שם שזה בחצי הדרך מהפניה עצמה.
"תודה ביי" אמרתי לה בזמן שתליתי את תיקי על הכתף ויצאתי מהאוטו.
"ביי אוהבת אותך" היא ענתה
"אוהב אותך" עניתי וסגרתי את הדלת
התחלתי ללכת אל כיוון השער. הכנסתי את האוזניות אל אוזני, חיברתי אותן לטפון והפעלתי את הפלייליסט רוק שלי.

אתם מכירים את הימים האלו שאתם כזה פאק יו חרדה
(ה.כ- איפ באנגלית זה נשמע טוב יותר Fuck you anxiety)
אבל גם היא משתלטת עליכם אז אתם כזה פאק יו ובוא זמנית כזה הלפ זה יותר מידי? או שאני היחיד המוזר...
בקיצור זה מצבי כרגע,
אני צועק בליבי " Fuck you anxiety"
אבל בו זמנית מתחנן בלב לחרדה שתעזוב אותי ותניח לי.

הגעתי ונכנסתי אל שער בית הספר. התקדמתי אל כיתתי לחוץ וחרד עוד יותר, זה סיוט. זה בגלל שאני בבית ספר וזה כרוך בפגישת אנשים..
אם לא הייתי בציבור לא הייתי מעמיד שהכל בסדר, שאני לא מתחרפן כרגע מבפנים. אם לא הייתי בציבור הייתי מעביר אלפי פעמים יד בשערי או משחק באופן בולט בידיי, אבל לא. אי אפשר, אסור. אסור שישימו לב כי אז ישפטו אותי בוודאות או יפנו אליי וישאלו אם הכל בסדר, אתם מדברים איתי אז עכשיו עוד יותר פחות בסדר!!
כאבה לי הבטן והרגשתי בחילה, הרגשתי שאולי אני עומד להקיא וזכרתי שזה גם תסמין של חרדה. יאיי..
הגעתי אל הכיתה, התיישבתי במקום הרגיל שלי והוצאתי דפדפת משבצות וקלמר. המשכתי לשמוע מוזיקה באוזניות ולשבת במקום (למרות שרציתי פשוט לקפוץ מישיבה וללכת הלוך חזור ברחבי הכיתה אבל לא. זה ימשוך צומת לב.)
המורה נכנסה אז עצרתי את המוזיקה והכנסתי את הטלפון והאוזניות לתיק.
מזווית העין ראיתי שהארי כבר הגיע ויושב במקומו.
נייל עוד לא הגיע.

המורה התחילה ללמד ונהייתי חרדתי יותר מרגע לרגע.

פתאום נייל הגיע
"סליחה על האיחור" הוא אמר והתיישב במקומו, כלומר לידי.

המשכתי להיות חרדתי יותר מרגע לרגע ושיחקתי באי שקט עם ידי מתחת לשולחן תוך כדי שאני מרעיד את רגלי.
הרגשתי שאני מתחרפן. לא התקף חרדה אבל כמו, פשוט בלי רוב התסמינים הפיזים..
עמדו כמה דמעות בעיניי שמיהרתי להדחיק כי אין סיכוי שאני בוכה בציבור ובטח לא כשהציבור הזה הוא הכיתה שלי.
לקחתי את הדפדפת והתחלתי לצייר ולשרבט דברים רנדומלים, זה לא העסיק אותי מספיק כדי להתעלם מתחושת החרדה.
פתאום הייתי במוד, פתחתי דף חדש והתחלתי לכתוב, המילים פשוט נשפכו על הדף והתחברו יחדיו מהר, כתבתי פרק חדש לסיפור שאני כותב, מה שממש טוב כי לאחרונה הייתי במחסום כתיבה זה היה נוראי כי הספר הזה הוא הדרך שלי לפרוק דברים, הוא קצת כמו פסיכולוג בשבילי...
במשך כל השעתיים מתמטיקה כתבתי פרק ובדיוק סיימתי לכתוב אותו כשהשיעור נגמר.

■■■■

אוקי הלפ זה באמת קרה ופשוט יום אחד היה לי יום קצר איכשהו (רק 5 שיעורים) ופשוט במהלך כל שיעור כתבתי פרק אחד (במתמטיקה את זה, שעתיים מדעים שהיו אחרי את פרק 8 ובשעה שלח שהייתה האחרונה כתבתי את פרק 9)

יאללה נכנסתי לבידוד אז תקוו שתהיה לי יותר מוטיבציה לכתוב (למרות שכנראה יקרה ההפך ואני לא אכתוב עכשיו אלא כשיהיה לחץ ומלא דברים לעשות)

הצילו נגמר לי כל מה לראות בנטפליקס נראה לי אני אלך לצפות שוב באותו סדרות

אין ליטרלי שום סיבה שהתמונה היא החתולה שלי ישנה אבל הו וול למה לא

5.1.2022