נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

8

הארי לא הבין מה בדיוק קרה עם הבוגארט, אבל כל אותו הלילה פרסי הביט בשמיים דרך החלון, רעד ומילמל לעצמו דברים.
האמת שזה היה ממש מלחיץ. רגע אחד פרסי צחק משטויות וחייך כל הזמן, ורגע אחר כך הוא התנהג כאילו נכנס בו דיבוק.
רון והרמיוני לא ממש שמו לב - הם היו עסוקים מדי באושר שלהם. הארי לא רצה להפריע להם עם משהו שהוא בכלל לא עיניינם, אבל היה צריך לעשות משהו לגבי פרסי. אלא שלא נראה שפרסי רוצה שיתקרבו אליו - בפעמיים שהארי ניסה לדבר איתו, הוא הסתכל בו בהבעה כל כך מסוכנת שהארי חשב לעצמו שעדיף לו פשוט להתרחק.
לכן בסוף, הארי פשוט ירד למטה והביא לפרסי בקבוק של ברצפת, ואז הלך לישון.
ראשו היה טרוד במחשבות על התמונה שמודי הראה לו. לראות את ההורים שלו ככה פתאום בלי אזהרה, ואת כל הפרצופים המחייכים האלה שנהרגו כל כך קצת אחר כך.. זה לא היה נעים לאף אחד, חשב הארי והכה בכעס בכרית כדי להקנות לה צורה נוחה יותר.
הוא לא ידע למה התמונה הטרידה אותו כל כך - הוא כבר ראה תמונות של ההורים שלו בעבר.
מחשבתו של הארי התקדמה להמשך הערב. הוא מעולם לא ראה בוגארט מתנהג כמו שהבוגארט של פרסי התנהג - משתנה כל הזמן גם בלי שניסו לגרש אותו. אבל אם לומר את האמת, אין לו כל כך הרבה ניסיון עם בוגארטים..
הוא נרדם בזמן שנאבד בין מחשבותיו, ולפתע מצא את עצמו עומד בקצה מסדרון מוכר. הארי התקדם לקצה המסדרון, לכיוון דלת נעולה. עכשיו הוא ידע איפה נמצאת הדלת המסתורית - במשרד הקסמים. אבל למה היא רודפת את חלומותיו?
הוא אחז בידית, והחל לסובב אותה בהתרגשות, אלא שאז הוא התעורר, צלקתו מעקצצת וזרועו כואבת.
"...כדאי שתמהר, אמא משתוללת, היא אומרת שנפסיד את הרכבת..." אמר רון שכבר היה לבוש.
הארי הזדקף וניסה להבין למה הוא על הרצפה. הוא לא נפל, נכון?
פרסי חייך אליו. "בוקר טוב," הוא אמר.
"בוקר טוב," אמר הארי והתרומם מהרצפה בזעף. "רון, למה אני על הרצפה?"
"מצטער," ענה פרסי. "הוא ניסה להעיר אותך כבר כמה דקות, אז הצעתי לו להפיל אותך." הוא אמר את זה בלי שמץ של בושה, אבל זה לא היה משנה.
למרות החיוך שעל פניו, היו עיגולים שחורים מתחת לעיניו ושיערו היה פרוע (יותר מהרגיל, בכל אופן). נראה שהוא לא ישן בלילה.
"אה.." ענה הארי, לקח את בגדיו ויצא לכיוון הדלת אל רון שחיכה לו.
מהומה והמולה שררו בבית. ממה שהצליח לקלוט בזמן שהתלבש בשיא המהירות, הארי הבין שפרד וג'ורג' כישפו את המזוודות שלהם כדי שיעופו במורד המדרגות ויחסכו להם את הצורך לסחוב אותן. כך קרה שהמזוודות התנגשו בג'יני בכל הכוח והפילו אותה במדרגות שתי קומות עד לכניסה לבית; גברת בלק וגברת וויזלי צעקו שתיהן הקולי קולות.
" - זה יכל להסתיים הפציעה חמורה, טיפשים שכמותכם - "
"בלי כלאיים מטונפים, מטמאים את בית אבותיי - "
הארי נמלט במהירות לחדר, שם פרסי היה בדיוק באמצע נעילת הנעליים שלו, ורון שידל את פינגוויג'ן להכנס לכלוב שלו. הינשוף הקטן ציווח בהתרגשות והתעופף במעגלים מסביב לרגליו של פרסי, מה שהפך את קשירת השרוכים מסובכת בהרבה.
הרמיוני נכנסה לחדר בריצה והחזיקה בזרועותיה את קרוקשנקס המתפתל.
"אתם מוכנים כבר?" שאלה הרמיוני וניסתה למנוע מקרושנקס לקפוץ מידיה.
"כמעט," ענה רון בקול מאומץ כשהצליח סוף סוף לתפוס בפינגוויג'ן שעף לתוך ידו והתרסק על הרצפה.
"ג'יני בסדר?"
"גברת וויזלי חבשה את הפצעים שלה," אמרה הרמיוני. "אבל עכשיו עין הזעם מתלונן שאי אפשר לצאת מכאן עד שסטרג'יס פודמור יגיע, כי אחרת חסר אדם אחד בחוליית השמירה."
"חוליית שמירה? אנחנו חייבים ללכת לקינגס קרוס עם חוליית שמירה?" שאל הארי.
"אתה חייב ללכת לקינגס קרוס עם חוליית שמירה," תיקנה אותו הרמיוני.
אני והנכד של וולדמורט, חשב לעצמו הארי.
"אם לא נצא בקרוב, אין לנו שום סיכוי להספיק את הרכבת..." אמרה הרמיוני בפיזור נפש.
"אתם מוכנים כבר לרדת, בבקשה!" שאגה גברת וויזלי, והרמיוני קפצה כאילו חטפה מכת חשמל ויצאה בריצה מהחדר בזמן שקרוקשנקס מיילל במחאה.
הארי, רון ופרסי תפסו את המזוודות שלהם והחלו להוריד אותם במדרגות, לכיוון הפרוזדור. באותו רגע הארי קינא בפרד וג'ורג', שכבר יכלו להשתמש בקסמים.
"הארי, אתה תבוא איתי ועם טונקס," צעקה גברת וויזלי על רקע צווחות חוזרות של "בוצדמים! זוהמה! בני טינופת!"
"תשאיר פה את המזוודה ואת התנשמת, אלאסטור יטפל במטען.. אוי, בחייך, סיריוס, דמבלדור אמר שלא!"
כלב שחור, גדול כדוב, הופיע לצידו של הארי וחייך אליו חיוך כלבי.
הם יצאו החוצה, והכלב השחור הגדול נבח באושר ודילג סביבם, גירש יונים ורדף אחרי הזנב של עצמו. סיריוס היה כלוא בפנים הרבה מאוד זמן. הארי לא יכל שלא לצחוק, ושמע גם את פרסי ורון צוחקים בזמן שהרמיוני התנשמה בדאגה. גברת וויזלי הידקה את שפתיה באופן שהזכיר את הדודה פטוניה.
כשהגיעו לתחנה, הם נשענו על המחסום החוצץ בין הרציפים ועברו לרציף תשע ושלושה רבעים. רכבת האקספרס להוגוורטס כבר עמדה שם ופלטה קיטור מפויח אל הרציף המפוצץ בתלמידים שנפרדים ממשפחותיהם.
רוחו של הארי התרוממה, וכל מחשבה על הוריו המתים או על בוגארטים משני-צורה נמחקה מראשו בזמן ששאף את הריח המוכר. הוא באמת חוזר סוף סוף להוגוורטס..
"יופי של כלב, הארי!" קרא לעברו נער גבוה עם ראסטות.
"תודה, לי," אמר הארי בחיוך, וסיריוס קישקש נמרצות בזנבו.
לופין לחץ את ידי הנוכחים לפרידה, ונראה להארי שהוא מעביר לפרסי עוד חפיסה של שוקולד.
"תיזהר, הארי," הוא אמר וטפח על שכמו.
"כן, פרופיל נמוך ועיניים פקוחות," אמר מודי ולחץ אף הוא את ידו של הארי. "ואל תשכחו, כולכם - שימו לב למה שאתם שמים בכתב. אם יש ספק, אל תכתבו בכלל." אמר בפאסימיות הרגילה שלו.
"מהר, מהר," אמרה גברת וויזלי בפיזור נפש וחיבקה את כולם בלי סדר מיוחד. "תכתבו לי.. תתנהגו יפה.. אם שכחתם משהו, אנחנו נשלח לכם.. אל תפוצצו שום שירותים.." היא כיוונה את דבריה לפרד וג'ורג', אבל גם פרסי קפץ משום מה.
לרגע קצר אחד, נעמד הכלב השחור הגדול על רגליו האחוריות להניח את כפות רגליו על כתפיו של הארי. גברת וויזלי הפרידה ביניהם ודחפה את הארי לכיוון דלת הרכבת, תוך שהיא מסננת, "למען השם, אולי תתנהג יותר כמו כלב, סיריוס!"
"להתראות!" קרא הארי מבעד לחלון הפתוח בזמן שהרכבת החלה לנוע, ורון, הרמיוני, ג'יני, התאומים ופרסי נופפו יחד איתו.
סיריוס ליוה את הרכבת בריצה, דילוגים וכשכושי זנב; האנשים המטושטשים ברציף צחקו כשראו אותו רודף אחרי הרכבת, ואז התעקלה המסילה וסיריוס נעלם.
פרד וג'ורג' נעלמו מייד, כמובן.
רון והרמיוני התנצלו והסבירו שבתור מדריכים הם אמורים לשבת בתא של המדריכים. הרמיוני לא הסתכלה בעיניו בזמן שהבטיחה שהם יבואו ברגע שיוכלו.
פרסי התנצל גם הוא ואמר שהוא הולך לחפש את חברים שלו, ולכן הארי נשאר לחפש תא יחד עם ג'יני.
לכל אורך הרכבת תלמידים בהו בו בלי בושה, והוא נזכר שלכל אורך הקיץ הנביא היומי פירסם שהוא שקרן רודף כבוד. הוא תהה כמה תלמידים האמינו לזה. לפתע החזרה להוגוורטס נראתה פחות משמחת.
הם פגשו בדרך את נוויל, שלא מצא מקום גם הוא, והתיישבו לבסוף בתא הכי ריק שמצאו - שבו ישבה ילדה עם שיער בלונדיני פזור שהגיע למותניה ועיניים בולטות ששיוו לה הבעת הפתעה קבועה. היא הקרינה טרלליות מובהקת, אולי משום ששמרה את השרביט מאחורי האוזן או מפני שבחרה לענוד שרשרת עשויה פקקי בירצפת.
התברר שהילדה, לונה, היא בשכבה של ג'יני ולומדת ברייבנקלו. ככל שהארי המשיך לדבר איתה, התחזקה אצלו התחושה שהיא תאמין בכל דבר - כל עוד הוא נשמע מופרך ואין לו הוכחות.
"ידעתם שקורנליוס פאדג' הורג גובלינים להנאתו? הוא מרעיל אותם, חונק אותם, אופה אותם בפשטידות.." היא אמרה בלי שמץ של צחוק בקולה.
נוויל הוציא צמח דוחה שנראה כאילו הוא פועם.
לצמח קוראים מימבלוס מימבלטוניה, כך סיפר נוויל, והוא מתנת יום ההולדת שלו. נוויל דקר בשרביטו את הצמח, שהשפריץ על כולם סרח-שרף, חומר ירוק כהה ומגעיל, כדי להדגים את יכולתה של מערכת ההגנה של הצמח.
בדיוק אז נכנסה צ'ו צ'אנג לתא.
"אה.. שלום הארי," היא אמרה בקול מתוח. "אמ.. באתי ברגע רע?"
"אה.. שלום," אמר הארי במבוכה. למה היא היתה חייבת לבוא דווקא עכשיו?
"אמ.. טוב.. רק רציתי להגיד שלום.. אז בי." היא אמרה וסגרה את הדלת בפנים סמוקות מעט.
"לא נורא," עודדה אותו ג'יני. "אפשר להפטר מכל זה בקלות. התקרצף!" היא טפחה בשרביטה החומר נעלם.
רון והרמיוני הגיעו מאוחר יותר, והם בילו בנעימים בהשמצתם של דראקו מאלפוי ופנסי פרקינסון, שהתגלו בתוך המדריכים לבית סלית'רין.
זמן קצר אחר כך, נכנס דראקו, ואחריו נתיניו הנאמנים קראב וגויל.
"מה?" שאל הארי בתוקפנות, לפני שמאלפוי יספיק לפתוח את הפה.
"שמור על הנימוס, פוטר, או שאיאלץ לתת לך עונש," אמר מאלפוי בחלקלקות. הוא לא הספיק לומר יותר מזה, כי פתאום פרסי עמד לידו, יחד עם חבורה של הפלפאפים.
"אתה מפריע כאן," הוא נהם עליו. מאלפוי החוויר עוד יותר, אם זה אפשרי בכלל, והסתלק.
"זה נכון?" דרש פרסי לדעת. "סדריק דיגורי באמת מת במהלך המשימה השלישית?"
הארי לא הבין. כולם ידעו את זה.. אבל בעצם, פרסי לא היה בסוף השנה שעברה ופיספס את המשימה השלישית.
"כן," ענה הארי בשקט. "וולדמורט הרג אותו."
גל של השתנקויות עבר בחדר, וחלק מבני החבורה של פרסי מילמלו בינם ובין עצמם.
פרסי עצמו נראה כאילו הרגע הכה אותו ברק. ריח מלוח עלה בחדר, אבל זה כנראה היה הדימיון של הארי.
פרסי ושאר החבורה יצאו מהתא תוך כדי שיחה בקולות שקטים, ואיתם יצא גם הריח המלוח.
השעות חלפו ועד מהרה הרכבת האטה, והמהומה הרגילה החלה להשמע. רון והרמיוני היו אמורים לפקח על כל זה; הם נעלמו שוב והפקידו בידיו של הארי וחבריו את הטיפול בקרוקשנקס ובפינגוויג'ן.
הארי כבר הריח את עצי האורן שצמחו משני צידי השביל המוביל לאגם. הוא ירד אל הרציף להביט סביבו, מטה אוזן לשמוע את קריאתו המוכרת של האגריד לתלמידים החדשים.
אבל הקריאה לא נשמעה. במקומה עלה קול אחר לגמרי, קול נשי ענייני שקרא לתלמידי השנה הראשונה להתאסף.
איפה האגריד? שאל הארי את עצמו ודאגה החלה לכרסם בליבו. אם קרה לו משהו במהלך המשימה שדמבלדור הטיל עליו בחופש..
בהמולה שסביבו, הארי איבד גם את ג'יני ונוויל, והחליט להמשיך לכיוון המרכבות כדי למצוא שם את כולם.
כרגיל, עמדו מאה מרכבות ללא סוסים שהסיעו את התלמידים הוותיקים יותר אל הטירה. אלא שהן כבר לא היו ללא סוסים; לפני כל מרכבה עמדו צמד יצורים, שנראו כסוסים, אף שמשהו בהם הזכיר גם את משפחת הזוחלים.
על עצמותיהם לא היה בשר ועורם השחור נצמד ישירות אל השלדים שלהם, כך שניתן היה לראות כל עצם ועצם. ראשיהם היו דומים לראשי דרקונים, העיניים לבנות וחסרות אישונים.
הארי מעד לאחור, ושוב פרסי צץ.
"מה הסוסים האלה?" שאל הארי.
"אתה רואה אותם?" שאל אותו פרסי בלי לענות.
"כן.. מה אלה? למה פתאום הם פה?" הארי לא הבין למה שיצורים כה מחרידים ימשכו כרכרות שכלל לא צריכות סוסים כדי לנוע.
"אלה ת'סטראלים. הם תמיד משכו את הכרכרות. ראיתי אותם בפעם הראשונה בשנה הרביעית שלי, אני לא יודע למה." אמר פרסי. עיניו היו מצועפות, כאילו הוא חושב על דברים רחוקים.
לפתע ראה הארי את רון והרמיוני.
"אני רואה את חברים שלי," הוא אמר לפרסי. "תודה, ביי."
הוא הצטרף לחבריו שעלו על הכרכרה ועוד ניסה להבין למה הוא רואה רק עכשיו את הת'סטראלים, ואיך פרסי יודע את זה.

חג שמח אנשים!