נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

26

יש לי אוכל ומוטיבציה, אז הגיע הזמן לכתוב:)

פרצופו של הארי נמרח על העמוד הראשי של כל אחד מהעיתונים על השולחן. מתחת לתמונתו נכתב, גורם שלילי מספר 1 והסכום המוצע למי שילכוד אותו.
הרמיוני ישבה על יד השולחן, מוקפת דפים, ופניה מקומטות בריכוז. לולא היה יודע במה היא באמת עוסקת, הארי היה עשוי לחשוב שהיא עובדת על שיעורי בית או חיבור שהיא צריכה להגיש.
ריח טוב עמד במטבח, שם עמל קריצ'ר על ארוחת הערב. השינוי שעבר בגמדון הבית היה מדהים; בן לילה הוא הפך מיצור מטונף שממלמל לעצמו לגמדון מסביר פנים ומטופח להפליא. הציפית המלוכלכת שלבש הוחלפה במגבת מטבח נקייה ללא רבב, ואפילו אוזניו עברו שטיפה יסודית. השינוי שחל בקריצ'ר השתקף במטבח שסביבם; המטבח של כיכר גרימוולד מספר 12 קורצף והוברק בידיו המסורות של הגמדון הזקן, וכלל לא דמה לאותו מקום קודר שבו העביר הארי את הקיץ לפני שנתיים.
הארי עלעל באחד העיתונים, אף שידע שבימים אלה אין הרבה אמיתות ב'נביא היומי'. אבל בעצם, מתי העיתון הזה דיווח על האמת?
הארי שמט את העיתון על השולחן וקם. הרמיוני בקושי טרחה להציץ בו מעבר לדפיה בשעה שהתהלך מצד לצד במתח. שלושה שבועות כבר עברו מאז שהוא, רון והרמיוני גילו שהקמיע של סלית'ירין אצל אמברידג', ועדיין לא היתה שום התקדמות בהשגת הקמיע. הם ערכו תצפיות בתורנות, ואט אט אספו מידע שעזר להם להרכיב את התוכנית שבה עיינה עכשיו הרמיוני. כבר נמאס להארי לא לעשות כלום - הימים נמתחו והתארכו לשבועות, והם עדיין לא היו קרובים יותר להרוג את וולדמורט מאשר היו כשדמבלדור היה בחיים.
הארי בעט בתסכול בארון המטבח כשחלף לידו. זה לא הואיל לשיפור הרגשתו, ועכשיו גם כאבה לו הרגל, נוסף לכל.
האמת היא, חשב הארי בדכדוך, שלא חוסר הפעולה שלהם הוא שמתסכל אותו כל כך. זו היתה הכתבה של ריטה סקיטר שהתפרסמה לפני כמה שבועות, שבזכותה הארי גילה על קיומה של המשפחה של דמבלדור ועל אחותו הקטנה אריאנה. גם זכר הריב עם לופין והכאבים התכופים בצלקת לא תרמו במיוחד לשיפור ההרגשה.
השקט נקטע כשדלת הכניסה נפתחה בחריקה קלה. רון נכנס למטבח רגע אחר כך, מחזיק בידיו עיתון ואת גלימת ההיעלמות של הארי.
"אתה ממש קרן אור קטנה, נכון?" אמר רון להארי העגום כשהתיישב ליד השולחן. הארי חייך, כמעט בעל כורחו, והתיישב גם הוא.
"נו?" שאלה הרמיוני מייד, בלי לבזבז זמן על אמירת שלום. "גילית משהו?"
"כן, כן, רגע," אמר רון. הוא התכופף לחלוץ את נעליו לפני שהמשיך.
"אתם לא תאהבו את זה," אמר רון כשהזדקף. הוא הניח את העיתון על השולחן, פתוח בעמוד 5.
סוורוס סנייפ מונה למנהל בית הספר הוגוורטס, נכתב בראש העמוד באותיות מודגשות. תמונתו של סנייפ התנוססה על יד הכותרת. שנאה התלקחה בהארי למראהו.
"מה?" צווחה הרמיוני ומיהרה לחטוף את העיתון מהשולחן ולהקריא. " 'בעקבות מותו הפתאומי של אלבוס דמבלדור, לשעבר מנהל בית הספר הוגוורטס, נותר בית הספר ללא הנהגה. את התפקיד יירש, כך התבשר לכתבנו, לא אחר מאשר סוורוס סנייפ, המורה הותיק לשיקויים. "אני מברך על ההזדמנות שניתנה לי," אמר אמש סוורוס סנייפ. "אעשה את מירב המאמצים על מנת לחנך את הדור הבא לערכים ויכולות גבוהות - כן, בטח, ערכים כמו רצח וכריתת אוזניים!"
הרמיוני נראתה מזועזעת כמו שהארי הרגיש.
"איך הם יכלו לעשות את זה?" שאל הארי בכעס. "איך הם אפשרו לרוצח הזה לחזור להוגוורטס?"
"כנראה אין להם הרבה ברירה," אמר רון. "אם הצוות לא ישתף פעולה, הם בטח ישלחו לאזקאבאן או משהו כזה."
"ובכל זאת," אמרה הרמיוני. "קשה לי להאמין שמגקגונל מרוצה מהסידור הזה."
"כן," אמר הארי. "תנסו לדמיין אותה מקבלת הוראות מסנייפ."
הארי חש גל סיפוק שוטף אותו כשדמיין את המבט רווי השנאה של מקגונגל.
"זה אפילו לא הכל," אמר רון. הוא שלף את העיתון מבין אצבעותיה של הרמיוני ודפדף לעמוד הראשון של העיתון. "תראו מי עוד הצטרף לעמוד המבוקשים."
פרסי השקיף אליהם מבעד לתמונה. הוא התנועע במקום באי נוחות, כאילו ניסה לברוח מתחומי המסגרת המגבילים אותו. מתחת לתמונה נכתב באותיות מוגדשות: גורם שלילי מספר 2. מבוקש לחקירה על נסיבות מותו של אלבוס דמבלדור. כתבה בנושא בעמ' 7.
"למה שהוא יהיה מבוקש?" תהה הארי בקול.
"ולמה רק עכשיו הם נזכרו?" המשיך רון את התהייה. הרמיוני לקחה שוב את העיתון ודפדפה לעמוד 7.
"עולם הקוסמים ממשיך לתהות על נסיבות מותו מנהל בית הספר, אלבוס דמבלדור," הקריאה הרמיוני. "למרות זאת, פרטים חדשים ממשיכים להתגלות על ליל הטרגדיה. מקורות יודעי דבר מוסרים כי בשעות ערב ב30 ביוני, יצא אלבוס דמבלדור משטחי הוגוורטס בלווית שניים מתלמידיו, תוך התעלמות מוחלטת מנהלי הביטחות החלים על בית הספר. שני התלמידים היו הארי פוטר (המבוקש לחקירה על אותו ערב ממש), ותלמיד אלמוני בשם פרסי ג'קסון. להוגוורטס חזרו רק דמדלדור ופוטר, ללא כל סימן לאדם שלישי שהיה איתם. נוסף לכך, התגלו רק שני מטאטאים בראש מגדל האסטרונומיה, שבו מצא המנהל הזקן את מותו, ככל הנראה בנפילה מהמגדל.
ג'קסון הוא התלמיד היחיד בהוגוורטס שלא חי בתחומי בריטניה, אלא מגיע כל הדרך מאמריקה. לא ידועה הסיבה לכך שהקוסם הצעיר לא לומד ב'אילברמורני', מקבילו האמריקאי של בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
"הוא נורא מוזר," מספרת אחת מחברותיו לספסל הלימודים, שביקשה להישאר בעילום שם. "הוא תמיד מתחמק כששואלים אותו שאלות אישיות. הוא גם מתנהג בצורה נורא מסתורית, ואף פעם לא מספר על החיים שלו. אבל הוא לא רוצח, אז תפסיקו לחטט."
מי הוא, אם כן, אותו תלמיד אמריקאי? מדוע הוא מתחמק משאלות על עברו? ומה הקשר של פרסי ג'קסון למותו של אלבוס דמבלדור?"
הרמיוני סיימה להקריא את הכתבה, ושקט פתאומי השתרר במטבח.
"זה מגוחך!" קרא לבסוף רון. "הם לא יכולים לחקור אותו רק בגלל שהוא היה שם. גם אנחנו היינו במגדל האסטרונומיה, ובכל זאת אין פרס על הראשים שלנו."
"די ברור שזה רק תירוץ כדי לתפוס אותו, בדיוק כמו הארי," אמרה הרמיוני. "אבל למה הם רוצים לתפוס אותו?"
"כנראה כי הוא הנכד של וולדמורט וכל זה," ענה לה הארי.
"נו, ברור," אמרה הרמיוני. "אבל מה הם מתכננים לעשות איתו?"
"אולי הם פשוט רוצים להרחיב אופקים על קהילת הקוסמים האמריקאית," אמר רון. "או שהם רוצים ללמוד לשחק קוודפוט. זה לא באמת משנה, נכון? בכל מקרה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהם יתפסו אותו."
שיחתם נקטעה על ידי קריצ'ר, שהגיש לשולחן סיר חם של מרק מבעבע. הרמיוני מיהרה לסדר את הניירות שבהם עיינה, ורון זרק את העיתון החדש לראש ערימת העיתונים.
"אדונילים וגבירתילי מתבקשים ללכת לשטוף את הידיימים שלהם לפני הארוחה," אמר קריצ'ר. הארי, רון והרמיוני מיהרו לקום ולעשות כדבריו. כשהתיישבו שנית על יד השולחן, צלחות, כוסות וסכו"ם כבר הוצבו עבורם.
"אתם חושבים שפרסי בכלל יודע שהוא מבוקש?" שאל הארי.
"מעניין אם בכלל אכפת לו," אמר רון. "כי הוא גר באמריקה וכל זה."
"אתם חושבים שזה משפיע בכלל על החיים שלו? המלחמה שיש אצלנו?" שאלה הרמיוני.
עצם הרעיון שהחיים יכולים להמשיך כרגיל - שהאיום של וולדמורט כלל לא ממשי במקומות אחרים - נראה להארי מוזר.
"כנראה שלא," אמרה רון. "זה בטח לא מספיק גדול כדי להפריע לאנשים מיבשת אחרת."
"מעניין מה הוא עושה עכשיו," אמר הארי, יותר לאוויר מלרון ולהרמיוני.
"הוא בטח במחנה הזה," אמר רון. "איך קראו לו? המחנה החצוי?"
"מחנה החצויים," אמר הארי. "זה בלונג איילנד."
הרמיוני נשפה אוויר בחוזקה.
"בשם תחתוניו של מרלין," היא אמרה וזינקה. "אני מייד חוזרת!"
במילים אלו היא יצאה בריצה מהמטבח.
"בשם תחתוניו של מרלין?" חזר אחריה רון, מבודח. "היא בטח ממש נסערת. נראה לך שהיא תשתף אותנו מתישהו במה שהיא הבינה עכשיו?"
רון לא ציפה לתשובה, ואכן לא זכה לה. רגע אחר כך התפרצה שוב הרמיוני למטבח, בידיה תמונה ענקית.
"זה פיניאס רגולוס," היא הסבירה והצביעה על הרקע האפור שבמסגרת התמונה.
"אמ, מה?" שאל רון, אבל הארי הבין. תמונת סבו של סריוס ניצבה בכיכר גרימוולד מספר 13, וגם במשרד המנהל בהוגוורטס. ואם סנייפ שם...
"אם סנייפ במשרד של דבמלדור," אמרה הרמיוני, והתאמצה לדחוף את התמונה לארנק הפייטים שלה. "אנחנו ממש לא רוצים שהוא יוכל לשלוח את פיניאס לרגל אחרינו."
הארנק הורוד בלע איכשהו את התמונה. הרמיוני ניערה את הארנק בשמחה.
"עכשיו, כל מה שהוא יראה אם הוא ינסה לרגל אחרינו יהיה הארנק שלי," היא אמרה, ושלושתם חזרו לאכול.