נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

29 - נקמת הגובלין

הבטחתי פרק בחנוכה, וחופשת חנוכה נגמרת רק מחר. אז בערך עמדתי בהתחייבות שלי, ייאי:)
ובלי קשר, תגידו איך עדיף - איך שזה כתוב בדרך כלל או ככה?
תהנוו

כשפרסי הסכים לצאת למסע חיפושים באנגליה, הוא חשב שיש להארי תוכנית מוגדרת ומפורטת; הוא חשב שהוא יצטרף למצוד אחר הורקרוקסים. בפועל, לא נראה שלמסע החיפושים הזה יש סוף - כבר שלושה שבועות שהם נדדו ברחבי אנגליה, מקימים את האוהל שלהם במקום אחר בכל לילה, והם עדיין לא היו קרובים יותר להשמדת ההורקרוסים, או אפילו למציאתם.
ההכנות למסע נעשו מהר - פרסי יידע את סאלי בהתפתחויות החדשות, והם חיכו רק יומיים עד שפרנק הצליח לסדר להם החזר כספי על הסמסטר שיפסידו. ביומיים האלו שהו שלישיית הבריטים במחנה החצויים, ואפילו השתתפו במשחק תפוס את הדגל כמעט ידידותי בין הביתנים. הקבוצה של פרסי ניצחה בזכות שילוב הכוחות של הרמיוני וניקו, ופרסי תהה לעצמו כמה פוטנציאל היה לשיתוף פעולה קבוע ביניהם.
אנבת' הצטרפה למסע, כמובן. כשפרסי שאל למה, היא רק חייכה והניחה את ידה על כתפו.
"מישהו צריך לשמור עליך," היא אמרה. "והאלים יודעים שאני לא אתן לאף בריטי להיות המישהו הזה."
עכשיו פרסי הצטער שאנבת' הצטרפה; הוא לא רצה שהיא תעצור את החיים שלה ככה, ועוד בלי שום סיבה מוצדקת.
השיחות המעגליות חזרו על עצמן כבר שלושה שבועות, ולא היתה שום התקדמות. אם כבר, היתה הדרדרות; לאט לאט הלכה הקבוצה והפכה לעגומה יותר ויותר. גם מזג האוויר, שהלך והתקרר, לא הועיל למצב הרוח, וכך גם קמיע הזהב שענדה הקבוצה בתורנות.

לפרסי נמאס לחלום.
עד לפני לא הרבה זמן, לחלומות שלו היו משמעויות הרות גורל. בין אם זה מודיעין על כוחות האויב ובין אם זה בירור שלום חבריו, החלומות שלו תמיד נתנו לו משהו.
כבר לא.
ע

כשיו החלומות שחלם היו מלאים הבהובי זהב לא ברורים, קמעות מעוטרים ונחשים ירוקים. החלומות האלו היו מעיקים וטרדו את מנוחתו ללא כל סיבה.
פרסי התעורר מחלום כזה, ומייד הצטער על שלא המשיך לישון. נראה שהרוח החזקה מנסה להעיף את האוהל, ורק בטעות עדיין לא הצליחה בזה.
פרסי גנח, ואז ירד ממיטתו. הוא התמתח, רועד קלות, ומיהר להתלבש ולצחצח שיניים. הוא יצא מהאוהל, והופתע לראות את הארי, רון, הרמיוני ואנבת' מתחממים סביב אש כחולה. קומקום קטן התחמם גם הוא על האש הכחולה.
שפתיו של רון נעו, אך דבריו לא הגיעו לפרסי. הוא מיהר להתקדם אליהם.
"בוקר טוב," אמרה אנבת' בחיוך רחב כשהבחינה בו.
"בוקר טוב," ענה פרסי.
"אנחנו בדיוק מנסים לחשוב איפה ההורקרוקסים יהיו מוחבאים," אמר הארי.
"ובעצם לא הגענו לשום תובנה חדשה, אז לא פספסת כלום," אמר רון.
"אני עדיין חושב שההורקרוקס יהיה מוחבא בהוגוורטס," טען הארי בלהט.
"ואני עדיין אומרת שאין לנו איך להיכנס לשם," אמרה הרמיוני בלהט לא פחות. הארי נעץ בה מבט זועף, והיא החזירה לו באותו מבט.
"נו, מספיק כבר," אמרה אנבת' בקול נוזף, ואז חייכה אל פרסי. "מה נשמע?"
"הממ," המהם פרסי. הוא גחן אל האש הכחולה והושיט את ידיו בנסיון להתחמם. "הרגע התעוררתי. וקר לי."
"כמו כולנו," מלמל רון.
פרסי לא הקשיב לשיחה שניהלו השאר - הוא כבר שמע אותה יותר מדי פעמים בזמן האחרון. הוא רק בהה בלהבות המרקדות וניסה לחשב עוד כמה שעות הוא יכנס שוב למיטה החמה. הוא הרים את מבטו רק כששם לב פתאום שהארי, רון והרמיוני נכנסו לאוהל, והשאירו אותו ואת אנבת' לבדם.
"הם הלכו להביא ארוחת בוקר," היא אמרה בתגובה למבטו השואל של פרסי. חיוך ענק קרן מפניה.
"למה את נראית כל כך שמחה היום?" שאל פרסי. "לא שאני מתנגד," הוא מיהר להוסיף.
"פשוט הבנתי משהו," אמרה אנבת'. החיוך עדיין לא מש מפניה.
"מה הבנת?" שאל פרסי.
"הבנתי שאני נהנת מהמסע הזה," ענתה אנבת'. "אני חושבת שקצת התגעגעתי לשיטוט נואש בקבוצה מדוכדכת."
"כשאת מתארת את זה ככה זה נשמע כיף חיים," אמר פרסי.
אנבת' צחקה. "לא התכוונתי לזה ככה באמת. פשוט.. אתה זוכר את היום האחרון שלנו ברומא החדשה? כששאלת אותי מה הייתי מבקשת אם יכולתי?"
"אני זוכר."
"אז מה שרציתי לבקש באותו יום היה עוד מסע חיפושים. להישאר באיזור מוכר לפני שאנחנו מתבגרים ועוברים לשלב אחר בחיים," אמרה אנבת'. היא שיפשפה את ידיה, כאילו מנסה להוכיח לעצמה שהיא עוד מרגישה את אצבעותיה הקפואות.
"אפשר לומר שקיבלת מה שרצית," אמר פרסי. "ואת שמחה בזה?"
"כן," אמרה אנבת'. "אני שמחה להיות כאן, ואני שמחה שאתה הוא האדם שאיתי."
"ואני שמח שאת האדם שאיתי כאן," ענה פרסי. אנבת' נעמדה והתקרבה אליו. היא חיבקה אותו, והוא נענה מייד וחיבק אותו בחזרה.
"פרסי?" שאלה אנבת' מעבר לכתפו. "אתה שמח להיות כאן?"
"כאן, במסע החיפושים?"
"כן."
"כן, אני שמח," ענה פרסי, וזו היתה אמת.
"וכשנסיים עם הסיפור הזה, נוכל לחזור לאוניברסיטה. וגם נוכל לטוס לבלגיה," אמרה אנבת'.
פרסי לא ענה, רק חיבק אותה חזק יותר בתגובה. החיבוק חימם אותו הרבה יותר מהאש הקסומה.
הרמיוני הגיחה מפתח האוהל, ומייד אחריה רון והארי. פרסי ואנבת' התנתקו זה מזה.
"אתם שומעים את זה? יש שם קולות, נכון?" שאלה הרמיוני.
חמישתם השתתקו, מטים אוזן ומנסים להקשיב. רגע אחר כך, פרסי שמע את הקולות שעליהם דיברה הרמיוני.
"רגע, קחו," אמר הארי. הוא חיטט בכיסיו ושלף מתוכם פקעת של חוטים בצבע עור. לקח לו רגע להתיר את סבך החוטים, והוא העביר לכל אחד מהם בתורו אוזניעזר.
"צאו," אמר רון. חמשת חוטי העור התפתלו כמו תולעים, ואז מיהרו לצאת לדרך. תוך רגע שמע פרסי את הקולות כאילו היו ממש על ידו.
"אני מעדיפה את השיטה הזאת מאת החיקויים של טייסון," לחשה אנבת', ופרסי חייך בתגובה. פרסי לא יכל שלא לשים לב לכך שהחיוכים אינם משתקפים בפניהם של שלושת האחרים, ושאל את מה עצמו מה קרה באוהל.
קולות צעדים ורחש נעליים נגררות, וכן רעש הזרדים המתפצפצים והאבנים המתגלגלות, גילו כי קבוצה של אנשים מטפסת במורד המדרון התלול המוביל אל הגדה הצרה שעליהם הקימו הקבוצה את חבריהם.
"הטלת עלינו מופליאטו, נכון?" שאל הארי בלחש את הרמיוני.
"הטלתי הכל," היא לחשה חזרה. "הם לא אמורים לראות או לשמוע אותנו."
למרות זאת, שלפו הקוסמים את שרביטיהם, ואנבת' הרימה מהקרקע הקפואה את חרב שן הדרקון שלה. פרסי העריך שהקבוצה האחרת נמצאת במרחק של בערך עשרה מטרים מהם, ורק בזכות הקסמים הם עוד לא התגלו.
"יהיו פה כמה סלמונים, או שנראה לך שעוד מוקדם מדי בעונה? אציו סלמון!"
נשמעו כמה נתזים במים, ואחריהם צליל דג המכה בבשר אדם. מישהו נהם בהערכה. פרסי הידק את האוזניעזר לאוזנו; הנהימה לא נשמעה אנושית. מייד אחריה נשמעו קולות דיבור בשפה שפרסי מעולם לא שמע כמותה, מין שפה גסה וצורמת, רצף של רעשים גרוניים, ונדמה היה שיש שני דוברים.
"הנה לכם, גריפהוק, גורנוק," אמר קול לאחר כמה דקות שבמהלכן נשמעו רק רשרושים כלליים.
גובלינים, סימנה הרמיוני בשפתיה בלי קול.
"תודה," אמרו הגובלינים פה אחד, באנגלית.
"אז כמה זמן שלושתכם כבר נמלטים," שאל אדם בעל קול נעים, ועיניו של הארי התעגלו בהפתעה.
"חודש, חודש וקצת... מי זוכר," אמר אדם אחר בעייפות. "אני חברתי אל גריפהוק כבר בימים הראשונים, וגורנוק הצטרף אלינו זמן לא רב אחר כך. טוב שיש קצת חברה." השתררה שתיקה, במהלכה סכינים רשרשו וספלי פח הורמו והונחו שוב על הקרקע.
"למה עזבת את הבית, טדי?" המשיך האיש.
"ידעתי שהם יבואו לחפש אותי," אמר האדם בעל הקול הנעים, טדי. "בשבוע שעבר שמעתי שיש אוכלי מוות בסביבה, והחלטתי שזה הזמן להסתלק. כבר מההתחלה ידעתי שאצטרך לברוח מתישהו; זה בלתי נמנע למי שלא רוצה להתייצב לחקירה, ואני לא רוצה. אשתי תהיה בסדר, היא טהורת דם. אחר כך פגשתי את דין פה, לפני כמה ימים."
"כן," אישר קול נוסף, דין. הארי, רון והרמיוני קפצו בהתרגשות; נראה שהכירו את הדובר. אנבת' הביטה בפרסי בשאלה, והוא רק משך בכתפיו בתגובה. הוא לא זיהה את הקול.
"בן מוגלגים, הא?" שאל האיש הראשון.
"לא בטוח," ענה דין. "אבא שלי עזב את אמא שלי כשהייתי קטן. אבל אין לי שום הוכחות שהוא היה קוסם."
"ואיפה אתם משתלבים בתמונה הגדולה?" שאל טדי. "אני, אה, הייתי תחת הרושם שהגובלינים תומכים באתם-יודעים-מי, באופן כללי."
"הרושם שלך היה מוטעה," אמר אחד הגובלינים. "אנחנו לא תומכים בשום צד. זאת מלחמה של קוסמים."
וחצויים, הוסיף פרסי לעצמו.
"אז למה ירדתם למחתרת?"
"שקלתי, והגעתי למסקנה שזה הצעד הנבון בשבילי," אמר הגובלין. "אחרי שסירבתי לבקשה שנראתה לי חצופה, הבנתי שהביטחון האישי שלי נמצא בסכנה."
"מה ביקשו ממך לעשות?" שאל טד.
"מטלות שאינן לכבודו של הגזע שלי," השבי הגובלין, וקולו נשמע מחוספס יותר ופחות אנושי כשאמר את זה. "אני לא גמדון בית."
"ומה איתך, גריפהוק?" שאל האיש העייף.
"מסיבות דומות," ענה הגובלין האחר. "בנק גרינגוטס כבר אינו בשליטתו בלעדית של בני הגזע שלנו. הדעת אינה נותנת שאיאלץ לסור למרותו של קוסם."
הוא הוסיף משהו בלחש בשפת הגובלינים, והגובלין הראשון צחק.
"מה מצחיק כל כך?" שאל דין.
"הוא אמר," ענה האיש העייף, "שיש דברים שגם קוסמים לא נותנים עליהם את הדעת."
היתה שתיקה קצרה.
"לא הבנתי," אמר דין.
"מצאתי לי נקמה קטנה לפני שעזבתי," אמר הגובלין השני באנגלית.
"איש טוב - סליחה, גובלין טוב," תיקן את עצמו טד במהירות. "לא הצלחת במקרה לנעול אוכל מוות באחת הכספות הישנות עם האבטחה המקסימלית?"
"אילו הייתי עושה את זה, החרב לא היתה עוזרת לו להיחלץ משם," השיב הגובלין. הגובלין האחר צחק שוב. הגובלין הדובר, זה שנקם באוכלי המוות, פלט משהו בגובלינית, ושני הגובלינים התפוצצו מצחוק מרושע.
"היתה תקרית," אמר הגובלין שנקם, "בהוגוורטס. כמה ילדים ניסו לגנוב חרב מהמשרד של סנייפ. הם ניפצו את ארון הזכוכית שבו הוא החזיק את החרב, אבל סנייפ תפס אותם כשהם ניסו להבריח אותה משם."
"אלוקים ישמור, מסכנים," אמר טד. "מה הם חשבו להשיג בכלל?"
"טוב, אני לא יודע מה הם חשבו לעשות בה, אבל סנייפ החליט שהמשרד שלו הוא לא מקום בטוח מספיק בשבילה," המשיך הגובלין בסיפורו, "כעבור יום-יומיים הוא שלח את החרב ללונדון, שתישמר בכספות בגרינגוטס."
הגובלינים התחילו לצחוק שוב.
"אני עדיין לא מבין את הבדיחה," אמר טד.
"החרב מזויפת," השתנק אחד מהם.
"חרבו של גריפינדור?"
"הו, כן. מדובר בהעתק - אמנם העתק מעולה - אבל הוא פרי עבודתם של קוסמים. את החרב המקורית חישלו גובלינים לפני מאות שנים, והיו לה תכונות מסוימות שיש רק לכלי נשק מתוצרת גובלינים. אין לי מושג איפה החרב האמיתית של גריפינדור, אבל היא לא בכספת."
"אני מבין," אמר טד. "ואת זה לא טרחת להגיד לאוכלי המוות?"
"לא ראיתי לנכון להכביד עליהם במידע הזה," אמר הגובלין בשביעות רצון, ועכשיו הצטרפו גם שלושת הקוסמים לצחוק. כאשר פסק הצחוק והתחדשה השיחה, היא סבבה סביב סוגיית הלינה. לבסוף הם החליטו שהעצים יספקו מחסה טוב וחזרו במעלה המדרון, וקולותיהם הלכו ודעכו.
הארי, רון והרמיוני תלשו את האוזניעזר מאוזניהם; נראה שהם שאבו מהשיחה הרבה יותר מידע מאשר פרסי, ואנבת' נראתה מבולבלת אפילו יותר. פרסי כמעט שאב הנאה מהבעת התמיהה הנדירה על פניה.
"החרב - המשרד של דמבלדור - " אמר הארי, והרמיוני זינקה אל האוהל בצווחת התרגשות.
הארי ורון מיהרו לעקוב אחריה, ורגע אחר כך הצטרפו גם פרסי ואנבת'. האש הכחולה ננטשה לבעור מאחוריהם. לא היה לפרסי מושג מה קורה, אבל הוא נמלא באנרגיה שדחקה בו לפעול.
כשפרסי נכנס לאוהל, הוא גילה את הרמיוני מתאמצת לשלוף דיוקן ריק מארנקה. רון והארי עזרו לה, ויחד הם חילצו את הדיוקן הענק מהארנק. הרמיוני השעינה את הדיוקן כנגד יריעות האוהל, עד שזה כמעט נפל עליהם.
"סליחה," התנשפה הרמיוני, ואז התמקדה בדיוקן. "אה - פיניאס? פיניאס ניגלוס?"
כלום לא קרה.
"פיניאס ניגלוס?" אמרה שוב הרמיוני. "פרופסור בלק? אפשר בבקשה לדבר איתך? בבקשה?"
" 'בבקשה' תמיד עוזר," אמר קול יהיר, ואיש מבוגר בעל שיער שחור החליק אל תוך הדיוקן. אנבת' פערה את פיה, אבל פרסי רק נאנח למראהו של פיניאס ניגלוס, סבו של סיריוס. הוא שנא את הטיפוס הזה.
"אובסקורו!" קראה הרמיוני מייד.
"רטייה שחורה כיסתה את עיניו של פיניאס בלק, והוא נתקל במסגרת התמונה בזעקת כאב.
"מה - איך העזת - מה את חושבת - ?"
"אני נורא מצטערת, פרופסור בלק," אמרה הרמיוני. "אבל זה אמצעי זהירות נחוץ."
"הסירי את התוספת הבזויה הזאת מייד! הסירי אותה, אני פוקד! את משחיתה יצירת אומנות גדולה! איפה אני? מה קורה פה?"
"עזוב עכשיו איפה אנחנו," אמר הארי, ופיניאס ניגלוס קפא במקומו וחדל לנסות ולהסיר את כיסוי העיניים.
"האם יתכן שזהו קולו של מר פוטר החמקמק?"
"אולי," אמר הארי. "יש לנו כמה שאלות לשאול אותך - בקשר לחרבו של גריפינדור."
"אה," אמר פיניאס ניגלוס והפנה את ראשו אנה ואנה בניסיון להציץ בהם. "הטיפשים הקטנים נהגו מאוד לא בחוכמה שם - "
"סתם ת'פה ואל תדבר ככה," אמר רון בכעס.
"מי עוד נמצא שם?" שאל פיניאס ניגלוס בכעס. "נימת הדיבור שלך אינה לטעמי! הילדים נהגו בפזיזות ובטיפשות. לגנוב מהמנהל!"
"הם לא גנבו," אמר הארי. "החרב לא שייכת לסנייפ."
"היא שייכת לבית ספרו של סנייפ," אמר פיניאס ניגלוס. "ובאיזו זכות הם חשבו לתבוע את החרב? העונש שקיבלו הגיע להם! איפה אני? מדוע הוצאתם אותי מבית אבותיי?"
"מה שרצינו לדעת, פרופסור בלק, זה אם מישהו אחר, אה, לקח משם את החרב בשלב כלשהו? אולי לקחו אותה לניקויי - או משהו?" שאלה הרמיוני.
פיניאס ניגלוס חדל שוב ממאמציו להסיר את הכיסוי מעיניו וצחק בבוז.
"בני מוגלגים," הוא לעג. "נשק מתוצרת גובלינים לא דורש ניקוי אף פעם, טיפשה שכמותך. סגסוגת גובלינים דוחה לכלוך יומיומי וסופחת לתוכה רק מה שמחזק אותה."
"אל תקרא להרמיוני טיפשה," אמר רון.
"יגעתי מילדים שסותרים את דבריי," אמר פיניאס ניגלוס. "אולי הגיע הזמן שאשוב אל משרד המנהל?"
הוא החל לגשש את דרכו אל קצה המסגרת.
"דמבלדור!" אמר הארי, שנראה שנפלה עליו ההשראה. "תוכל להביא לנו את דמבלדור?"
"סליחה?" שאל פיניאס ניגלוס.
"הדיוקן לש פרופסור דמלבדור - לא תוכל להביא אותו איתך לכאן, לתמונה שלך?"
פיניאס ניגלוס הפנה את פניו לכיוון קולו של הארי.
"מתברר שלא רק בני מוגלגים בורים, פוטר. הדיוקנאות בהוגוורטס יכולים לבקר זה את זה, אבל אין באפשרותם לצאת מגבולות הטירה אלא אם הם מבקרים בדיוקן של עצמן התלוי במקום אחר. דמבלדור לא יכול לבוא איתי לכאן, ואחרי היחס המחפיר שזכיתי לו, אני מבטיח שגם אני לא אבוא שוב לבקר!"
פניו של הארי נפלו.
"פרופסור בלק," אמרה הרמיוני. "תוכל בכל זאת להגיד לנו, בבקשה, מתי היתה הפעם האחרונה שהחרב הוצאה מהארון שלה? לפני שניסו לגנוב אותה?"
פיניאס פלט נחרה של קוצר רוח.
"אני מאמין שהפעם האחרונה שבה ראיתי שחרבו של גריפינדור הוצאה מארונה היתה כאשר פרופסור דמבלדור השתמש בה כדי לשבור טבעת."
עכשיו הצליח פיניאס למצוא סוף סוף את היציאה.
"ובכן, ערב טוב," אמר בארסיות.
איש לא השיב, ומבטי כולם נתלו בטבעת-חסרת-האבן על אמתו של פרסי.

מקווה שנהנתםן:)
שבוע טוב✨️