נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

13

פרסי לא יצא מגבולות הגינה של המחילה בשבועות הראשונים להגעתו. הארי, רון, ג'יני והרמיוני בילו את רוב זמנם במשחקי קווידיץ' ופרד וג'ורג' שהו בדירה מעל החנות שלהם, כך שלא נותר לפרסי הרבה מה לעשות. רוב שעות היום הוא שוטט בבית, עזר לגברת וויזלי, ואם התחשק לו, הלך לשעשע את הרול המשפחתי. בערבים הוא אכל מנות משולשות של כל מה שגברת וויזלי הגישה, ופעם בכמה ימים דאג להתקשר הביתה ולמחנה כדי להתעדכן במה שקורה.
זה היה יכול להיות חופש משעמם במיוחד לולא טונקס, שהגיעה אליו ביום ההולדת של הארי וסיפרה לו על מסדר בשם מסדר עוף החול, שמטרתו להתנגד לוולדמורט. אחרי שהיא השביעה אותו בסודיות מוחלטת, איפשרו לו להכנס לישיבות של המסדר. הוא לא מאוד הועיל שם, אבל דמבלדור אמר שהוא רוצה נקודת מבט 'אמריקאית' על העניינים.
יום אחרי יום ההולדת של הארי הגיעו הרשימות מהוגוורטס. גברת וויזלי החליטה שהם יצאו לסמטת דיאגון שבוע אחרי כן, ואילצה את אדון וויזלי לקחת יום חופש כדי שיוכל ללוות אותם.
בבוקר שבת יצאו פרסי, הארי, רון, הרמיוני, ג'יני ואדוו וגברת וויזלי מהמחילה. להפתעתו, פרסי גילה מכונית שחורה ארוכה עומדת על יד הגדר, ובתוכה נהג חמור-סבר שהביט בהם בחוסר סבלנות. אחרי נסיעה קצרה הם הגיעו לרחוב המוגלגי שדרכו נכנסים לקלחת הרותחת, והם יצאו מהמכונית. משום מה, דמותו הענקית של האגריד עמדה מחוץ לפונדק, והארי מייד ניגש לדבר איתו.
זו היתה הפעם הראשונה שפרסי ראה את סימטת דיאגון שוממת כל כך. התצוגות הרגילות, הצבעוניות והמנצנצות של ספרי כשפים, מרכיבים לשיקויים וקדרות לא נראו בחלונות הראווה, שעליהם הודבקו כרזות גדולות מטעם משרד הקסמים. זה העציב את פרסי, כי סמטת דיאגון היתה בעבר המקום היחיד שבה הפרעת הקשב שלו אותגרה.
הם התפצלו לשתי קבוצות, ותוך שעה פרסי כבר היה עמוס בשקיות הנייר הרבות של גברת וויזלי. ג'יני  כל הזמן הביטה קדימה בחיפוש אחר משהו, וגברת וויזלי נראתה כאילו היא עומדת להתמוטט בכל רגע. ללא ספק, הם חבורה עליזה, חשב לעצמו פרסי.
סוף סוף, הם נפגשו מחוץ לחנות הגלימות של מאדם מאלקין עם האגריד, הארי, רון והרמיוני, שסיפרו בלהט על מפגש לא נעים עם המאלפויים. האמת שפרסי די חיבב את מאלפוי הצעיר, למרות היהירות המעט נבזית שלו. הקבוצה החלה לצעוד לעבר החנות של פרד וג'ורג', בעוד גברת וויזלי מביטה בשעונה בערך פעם בדקה.
"וואו," אמר רון ונעצר בבת אחת.
בניגוד לחלונות הראווה של החנויות הסובבות, שהיו משעממים וחנוקים בכרזות, חזית החנות של פרד וג'ורג' הכיתה בעיניים כמו מופע זיקוקים. מגוון מוצרים שהיבהבו, הסתובבו, קפצו, רקדו וצווחו מילא את חלון הראווה השמאלי, ואילו הימני כוסה בכרזות ענק, שמולאו במילים מרקדות (או שאולי הן רקדו רק לעיניו של פרסי, בגלל הדיסלקציה. במקרה הזה הוא באמת לא הצליח להחליט).
פרסי נכנס פנימה ראשון ונדהם לגלות חנות מפוצצת. הוא אפילו לא הצליח להתקרב למדפים, שהיו מלאים בממתקים בצורות שונות. חביות ענקיות מולאו בשרביטי-תעלול, וקופסאות מלאות עטי נוצה מסוגים שונים נערמו על הקירות. בבלאגן ששרר שם, פרסי איבד את החבורה.
הוא החליט שיהיה לו מספיק זמן לחפש אותם אחר כך, והמשיך לנדנד את האיש התלוי שבו שיחק, כששמע פתאום מעין דינג קטן. הוא הזדקף מיד וידו קפצה לכיס.
הוא הכיר את הרעש הזה, שחזר בקצב קבוע. פרסי המשיך להביט סביבו, ופתאום דמות קטנה עמדה והביטה בו דרך חלון הראווה. הוא מיצמץ, והיא נעלמה.
פרסי התלבט לרגע האם כדאי לו להשאר בפנים או לצאת להתמודד עם המפלצת. בסוף, תוך גילגול עיניים קל כלפי עצמו, הוא יצא החוצה. כשעבר בדלת הוא הרגיש נוכחות עומדת קרוב אליו, אבל כשהביט לאחור הוא לא ראה דבר מלבד חנות עמוסה אנשים. הוא הזיז את מבטו קדימה, וראה את הדמות עומדת שם ומביטה בו. הדמות טפחה ברגל  בעצבנות על הרצפה, ובכל פעם שעשתה את זה נשמע דינג קטן. פרסי יצא החוצה והתקדם אליה.
"פרסאוס ג'קסון!" צווחה הדמות. היה לה קול של ילדה בת שש-עשרה. "אתה אפילו לא מבין כמה זמן אני מחפשת אותך!"
"נחמד לראות שאני כל כך מפורסם," קרא פרסי לעבר הדמות. היא התקדמה קצת אל האור, והוא יכל סוף סוף לראות אותה. היא לבשה מדים סגולים-לבנים של מעודדת, ושיערה היה בלונדיני חלק. החור הגדול במרכז החזה שלה יכל לבלוט אם רגליה לא היו מושכות את תשומת הלב - אחת מהן היתה שעירה והסתיימה בפרסה, והשנייה נראתה כמו רגל אנושית, אבל עשויה ארד.
"בפעם הקודמת שנלחמו הבסת אותי בקלות, אבל לא היום! אתה עוד תרעד למשמע השם שלי!" צעקה האמפוזה. פרסי הניח שהוא נלחם איתה בעבר, אבל בכנות, הוא נלחם ביותר מדי מפלצות מכדי לזכור איך קוראים לכולן.
"וואו, כמה נחמד לראות אותך שוב, אה.. אמילי? עבר הרבה זמן, מה? אני מניח שהגעת בכוונות ידידותיות?" שאל פרסי. הוא החל להתרחק מהחנות ליתר ביטחון.
"אמילי?!" התפלצה המפלצת. "למי אתה קורא אמילי? אני תמי, ואתה תהיה ארוחת הצהריים שלי!"
"אממ, לא. אני ממש מעדיף שלא להיות ארוחת הצהריים של אף אחת בזמן הקרוב. אבל אולי תרצי שנצא להמבורגר במקום?" ענה לה פרסי.
"אררג!" אמרה תמי והסתערה לעברו. פרסי עשה את הדבר החכם והחל לרוץ. אולי הוא דימיין, אבל נראה לו שהוא שמע צעדים נוספים רודפים אחריו.
"אל תברח כמו איזה פחדן! תלחם נגדי!" צעקה תמי מאחוריו. מאיזושהי סיבה, זה היה הרגע שבו הוא נזכר בה. היא היתה המתלמדת של קלי שהוא הרג לפני כמה שנים, במפגש ההיכרות של תיכון גוד.
פרסי המשיך לרוץ עד שהגיע לסמטה צדדית קטנה, ואז פנה ונכנס בה. תמי היתה במרחק של לכל היותר חמישה-עשר מטרים ממנו.
"אה, עכשיו אני זוכר אותך. נשארת איטית בדיוק כמו שהיית אז," אמר לה פרסי בליגלוג והתחמק כשניסתה לשסף אותו בציפורניה. פתאום הוא נזכר בכך שהוא עוד לא שלף את אנקלוסמוס.
"את גם מכוערת בדיוק כמו שהיית בפעם הקודמת שמתת," הוא המשיך להציק לה. היא ניסתה לבעוט בו, אבל הוא תפס ברגלה והפיל אותה. היא נהמה בכעס.
"אני חושב שאת צריכה לחזור לקלי ולסיים את קורס ההתלמדות שלך," הוא אמר לה בחביבות, רגע לפני ששלף את אנקלוסמוס ודקר אותה. היא התפוצצה לאבק מפלצות צהוב.
אחרי שניער את עצמו, פרסי הזדרז להכניס אנקלוסמוס לכיס והחל לצעוד לעבר החנות של פרד וג'ורג', בזמן שניסה להראות עליז.
למרות שידע שמה שעשה כרגע הוא הגנה עצמית, הוא לא יכל למנוע מעצמו לחוש צביטת אשמה קטנה. העציבה אותו הידיעה שהרגע שלח לטרטרוס מפלצת חסרת אונים, שלא מסוגלת להתמודד אפילו איתו. איך היא תצליח להתמודד עם זוועות התהום?
זה טיפשי, הזכיר לעצמו. זאת מפלצת שהיתה שולחת אותך לשאול בשמחה.
בלי ששם לב הוא כבר הגיע לחנות. הוא מיהר לחמוק פנימה, ואז העמיד פנים שהיה כל הזמן הזה בחדר צדדי, שהיה מלא בפריטים מגננה.
"אוי, לפחות מצאנו אותך,תודה לאל. אבל עכשיו איפה הארי, רון והרמיוני? הם נעלמו כאילו האדמה בלעה אותם.." מילמלה גברת וויזלי בעצבנות. היא תפסה בידו של פרסי חזק כל כך שזה הכאיב, כאילו חשבה שאם תעזוב אותו הוא יעלם שוב.
"מולי, מצאתי אותם!" נשמע קולו של אדון וויזלי מבעד להמולה.
"אהה, סוף סוף, מצוין. איפה הייתם כל הזמן הזה?" שאלה גברת וויזלי. היא תפסה גם בידו של רון, שהלכה והלבינה מרגע לרגע.
"היינו בחדר הפנימי," אמרה הרמיוני. היא והארי הביטו שפרסי במבט משונה. "את יודעת, איפה שיש את החפצים של המוגלגים.."
גברת וויזלי המשיכה להביט בהם במבט חושד, אבל קפצה את שפתיה ולא אמרה מילה.
"קדימה, בואו נלך," אמר אדון וויזלי במהירות.

באותו ערב החליט פרסי לעלות אל הרול שבעליית הגג. הוא שיחק עם הרול קצת, ובדיוק ניסה לחשוב על שם מתאים עבורו, כששמע מישהו צועק למטה.
"..שהו מוזר קורה כאן, ואת יודעת את זה!" אמר הארי בלהט. "אין סיכוי שזה מקרה שהנכד של וולדמורט נלחם בבחורות בסמטאות חשוכות!"
אוי. אם ככה שם הם היו בזמן שבו הם נלחמו. והם ידעו שהוא הנכד של וולדמורט?
"הארי צודק! וראיתם איך הוא שלף חרב משום מקום? אני אומר לך, הרמיוני, משהו דפוק אצלו. זאת גם לא הפעם הראשונה שהוא חמוש, אתם יודעים? שנה שעברה ראיתי אצלו בתיק פגיון," אמר רון, ופרסי יכל לדמיין אותו מהנהן בראשו ומנפנף בידיו כדי להמחיש את נכונות דבריו.
"אני מסכימה עם זה שמשהו מוזר כאן," אמרה הרמיוני בקול עצבני מעט. "אבת אני לא חושבת שצריך להגזים ולחשוב שהוא עובד אצל אתם-יודעים-מי. הוא חבר במסדר, זוכרים? דמבלדור סומך עליו, ולכן גם אני סומכת עליו."
"לא, זה לא יאמן," אמר רון בקול נדהם. "הבנאדם נלחם בבחורה באמצע הרחוב ואת סומכת עליו?"
"אני לא מכחישה - משהו מוזר כאן. אבל יש סיבה לזה שהוא במסדר ושמאפשרים להיות בישיבות בזמן שאותנו מכריחים לשבת בחדר!" אמרה הרמיוני בתיסכול קל.
ברגע הזה פרסי החליט שהגיע הזמן ללכת.  הוא ממש לא רוצה לשמוע אותם מתווכחים ומנסים להחליט אם לבטוח בו או לא.
פרסי חמק למטה בשקט (עד כמה שיכל, בהתחשב במדרגות החורקות), ואז נכנס אל הסלון. אש דלקה באח, ומישהו סגר את כיסוי הזכוכית על האח.
רעיון עלה במוחו, ופרסי רץ להביא מהמטבח כוס של מים. הוא שפך קצת מים על הזכוכית וניסה ליצור קשת כדי להתקשר לאנבת'. אחרי כמה ניסיונות כושלים, הוא הצליח ליצור קשת קטנה.
פרסי חיפש בכסיו ומצא אוניית זהב. מספיק טוב, הוא החליט.
"הו צמרירית, תהיי נשמה ותקשרי אותי לאנבת' במחנה החצויים," הוא אמר וזרק את האונייה על הקשת. האונייה נמסה לתוך הזכוכית, ואנבת' הופיעה מולו.
"מוח-אצה!" היא קראה בהפתעה. "מה קרה? קבענו שנדבר רק עוד יומיים."
"זה פרסי שם? הי, פרסי, מ'נשמע אחי," נדחף ליאו לתמונה. הוא לבש רק זוג תחתונים חרוכים, אז פרסי הניח שהוא בדיוק חזר מבונקר 9.
"הי אחי, מה קורה," ענה לו פרסי. "אתה יודע שאתה בתחתונים, נכון?"
ליאו הביט בגופו בתדהמה. "אנבת'," קרא וכעס והסתלק משם במהירות.
אנבת' הביטה בו וצחקה. "בדיוק עמדתי לומר לו כשהתקשרת," היא הסבירה. "למה באמת התקשרת? קרה משהו?" היא שאלה בדאגה.
"את זוכרת את תמי? האמפוזה המתלמדת של קלי?" שאל אותה פרסי.
"אני זוכרת שסיפרת לי עליה, כן," ענתה אנבת'. "מה איתה?"
"היא תקפה אותי היום, וזה היה ממש בסדר, אבל מסתבר ששלושה מהמארחים שלי ראו אותי ועכשיו הם חושבים שאני עובד עם סבא שלי," הסביר פרסי.
"אלים אדירים, אתה באמת מוח אצה. איך אתה תמיד מכניס את עצמך לסיטואציות כאלה?" נאנחה אנבת'.
"זה יותר שהסיטואציות האלה מכניסות אותי אליהן, " מחה פרסי. אנבת' צחקה ואז הרצינה שוב.
"תרצה שאני אשאל את כירון?" שאלה אנבת'. "אולי הוא יתן לך רשות לספר להם את האמת."
"אני אשמח, תודה," אמר פרסי. אנבת' פתחה את פיה לומר משהו, אבל צעדים נשמעו מכיוון המדרגות.
"אני צריך ללכת. נדבר עוד יומיים?" שאל פרסי.
"נדבר עוד יומיים," אישרה אנבת'. "אני אוהבת אותך, לילה טוב," היא אמרה.
"אני אוהב אותך, להתראות," הוא ענה לה ואז ניתק את הקשר.
ג'יני הגיחה מהמדרגות, לבושה פיג'מה ושיערה סתור.
"היי," היא פיהקה אליו ונכנסה למטבח. "מה אתה עושה פה?"
"ירדתי לקחת כוס מים," ענה פרסי והצביע על הכוס. "לילה טוב," הוא אמר ויצא מהחדר.
הוא עלה במהירות אל החדר שבו ישן. למזלו, הארי עוד לא חזר אליו, ולכן הוא נכנס למיטה ונרדם.

לילה טוב יקירותיי 🫰
נ''ב - אין לי מושג אם אפשר לעשות ככה קשת, והאמת שאני חושבת שזה ממש לא נכון מדעית. ובכל זאת בואו נתעלם, כי אם אפשר שיהיו אלים וקסמים, אפשר שיהיו גם קשתות מאש.