נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

17 ב

"מה אפרו - מה האישה הזאת עשתה שם?" שאל פרסי ברגע בדמבלדור נחת גם הוא במשרד.
ראשו הסתחרר ממחשבות. זו היתה הפעם הראשונה שהוא ראה בעולם הקוסמים סימן כלשהו לאלים, כל עוד לא מחשיבים חדי קרן ויצורים קסומים אחרים.
"קוראים לה מרגרט ווינגטון, או לפחות כך היא הציגה את עצמה בפני מרופי," פתח דמבלדור. פניו עטו הבעה משונה, כאילו הוא מוסר עובדות ובו בזמן מפקפק בהן. "היא הביעה עניין בקניית הטבעת הזו, שכידוע לך עברה במשפחתה של מרופי במשך דורות. אני סבור שזו היתה הסיבה לכך שמרופי ניסתה כל כך לשמור על הטבעת ברשותה, וסירבה למכור אותה במשך כמעט ארבעה חודשים. לבסוף היא נכנעה למחסור הקשה שבו היא חיה, ומכרה את הטבעת תמורת כמעט אלף אוניות. החלק העצוב בסיפור הוא שמרופי לא זכתה להשתמש בכסף שהרוויחה - כפי שראית, מייד בתום שיחתן של מרופי ומרגרט, מרופי החלה ללדת. היא מתה באותו ערב, שעה אחרי שילדה," סיפר דמבלדור בקול נוגה. עיניו הביעו עצב מהמחשבה על מרופי, והניצוץ הקבוע בהן דעך מעט.
פרסי תהה לעצמו אם חסר השיניים חיכה למרופי שתחזור, והאם נשאר תוהה לנצח מה קרה לאישה שהתגוררה בבניין לידו. או שבכלל לא אכפת לו, חשב פרסי בעגמומיות.
"למה זה משנה?" שאל פרסי לבסוף, אחרי שהבין שדמבלדור מצפה ממנו לומר משהו.
"ובכן, הטבעת המסוימת הזאת, שהועברה לאותה מרגרט, נמצאת ממש מאחוריך," אמר דמבלדור.
פרסי הסתובב באחת. מולו, מונחת על שולחן הניצב על יד הדלת, היתה אותה הטבעת שמרופי מכרה. האבן המשובצת בטבעת היתה סדוקה, וחתך גדול במרכז הטבעת הרס את מה שככל הנראה היה בעבר סמל מפואר.
"מה היא עושה כאן?" שאל פרסי. המכשיר המוזר של דמבלדור לכד שוב את תשומת ליבו, אבל הוא השתדל להתעלם מכך.
"לצערי, עדיין לא הגיעה העת לספר לך," אמר דמבלדור. פרסי ראה שהוא מביט בחטף בכף ידו הימנית, שהיתה מכווצת ושרופה.
"אז למה זה משנה?" חזר פרסי ושאל.
"הטבעת הזו הגיעה ממרגרט ווינגטון לטום רידל באופן כלשהו. ככל הידוע לי, יתכן שיש לזה קשר הדוק לעבר ולמוצא שלך," אמר דמבלדור, ובעיניו שוב הבריק ניצוץ. "זו הסיבה שאני רוצה לשלוח אותך למצוא את אותה מרגרט, המתגוררת כיום במנהטן שבניו יורק."
זה היה הרגע שבו פרסי הבין שדמבלדור באמת פסיכי. אם דמבלדור היה יודע שמרגרט היא אפרודיטה זה עוד היה הגיוני, אבל לחפש אישה אחת באיזור שבו מתגוררים יותר ממאה אלף תושבים?
למזלו הרב של פרסי, הוא ידע בדיוק איפה למצוא את האישה המסויימת הזו. בבניין האמפייר סטייט, שבו שוכן כיום האולימפוס.
"אממ. אולי יקח לי כמה זמן למצוא אותה, אבל אני יכול לנסות," אמר פרסי אחרי רגע של מחשבה.
דמבלדור חייך חיוך רחב.
"טוב ויפה," הוא אמר, ועליזותו הרגילה שבה לקולו. "אם כן, אני מאמין ששיעורנו הסתיים להיום. או שעליי לומר לילה. לילה טוב וחלומות מתוקים."
לקח לפרסי רגע עד שהבין שהשיעור נגמר בפתאומיות כזו.
"לילה טוב," ענה פרסי ופנה לצאת.
הוא הלך רק מספר צעדים לפני שמעד פתאום. הוא כמעט נפל הצידה, ונופף בידיו על מנת להתאזן. ידו השמאלית, שניסתה להיאחז בדבר מה על מנת שלא יפול, נגעה בטעות בחומר האדום המתערבל מהמכונה של דמבלדור.
בן רגע פרסי הרגיש כאילו הרצפה תחתיו נשמטת, והוא נפל אל תוך ריק אדום כל כך עד שנדמה לשחור.
הנפילה נמשכה רק רגע, ופרסי כבר נחת בבקתת גן שקטה. פרחים סביבו ליבלבו בכל צבעי הקשת, והשעה היתה שעת הדמדומים. זוג צעיר ישב על שמיכת פיקניק. הבחורה השקיפה בנחל שזרם לא רחוק מהם, ובן זוגה הביט בה בהבעה מאושרת, מאוהבת. שניהם לבשו בגדים בסגנון מיושן שפרסי לא זיהה.
הרגע נראה מושלם וקסום, מסוג הרגעים שסופרים מנסים ללא הצלחה לשחזר במילותיהם, ושהנוכחים בהם לא ישכחו לעד.
הבחורה אמרה משהו, ובן זוגה ענה לה משפט קצר שגרם לה לצחוק. היא תפסה בידו, ושניהם המשיכו להביט אל האופק. הרעשים היחידים שנשמעו היו התרוצצויות החיות הקטנות ורחש הרוח החולפת על פני הצמחים.
"אהה. איזה ערב מושלם," נשמע קול מאחורי פרסי והפר את השלווה הקסומה. לא נראה שאיש מבני הזוג שומע את הקול, והם המשיכו בשלהם.
פרסי מיהר להסתובב. ידו התגנבה אל כיסו, ועוד לפני שהספיק להבין במי הוא מביט, אנקלוסמוס היתה שלפה ומוכנה לקרב. אלא שכלל לא היה בה צורך. בפעם השנייה באותו ערב, פרסי הופתע לראות מולו את אפרודיטה.
היא לבשה שמלה מיושנת, מאותו הסגנון שלבשה הבת מבני הזוג. מחשוף השמלה היה נמוך ומרובע, וצבעה היה ורוד בהיר. שיערה נאסף על ראשה באופן הדוק, וקצוות קטנות ומתולתלות עיטרו את פניה. שרוולי השמלה של אפרודיטה היו קצרים, ולידיה עטתה כפפות ארוכות בעלות כפתורים קטנים ועדינים.
"אתה יודע, הזוג הזה הוא ממש מבין הזוגות האהובים עליי," אמרה אפרודיטה. היא קיפצצה מעט בכיסא שעליו ישבה, כאילו ניסתה להיטיב את מיקומה על מנת שתוכל לצפות בבני הזוג בצורה טובה יותר.
"מה - ?" גימגם פרסי בשאלה. אפרודיטה פנתה להביט בו, וצחקה צחוק עדין.
"אתה בטח לא מבין איפה אתה, נכון?" היא שאלה בחיוך שובב. משהו בהבעה הזו הזכיר לו פתאום את פייפר, אף שהיא לא דמתה לאימה אפילו קצת כרגע - הוא בחיים לא יהיה מסוגל לדמיין את פייפר בשמלה מפוארת כזאת.
"לא, אני באמת לא מבין," ענה פרסי. כעס עלה בו פתאום, והוא לא הצליח להבין את הסיבה לכך. הנהר התחיל לגעוש ממרחק. "מה בשם פוסידון קורה כאן? איפה אנחנו, מי האנשים שם, ומה לעזאזל עשית עם מרופי ביום שהיא ילדה?"
"אנחנו בתוך הזיכרונות של בני האדם," ענתה אפרודיטה בשלווה. כעסו של פרסי שכך מעט, ואת מקומו מילאה הסקרנות.
"למה הכוונה?" שאל פרסי.
"נו‐נו," ענתה לו אפרודיטה. "שיחה כזאת לא מנהלים בעמידה. בוא, שב לידי." היא החוותה בידה אל כיסא ושולחן שפשוט צצו שם, ושיגעו לגמרי את בעיית הקשב של פרסי.
הוא התיישב באי רצון מסוים. כמה שהיה עדיף לו היה עכשיו במיטה החמימה, ולא במקום זר שכזה בחברת אלה בת כלפי שנים וזוג אוהבים מהעבר.
"אלו הם ג'יין אוסטן וטום לפרוי. הם נפגשו בשנת 1795 והתאהבו מייד. לצערם, לטום לא היה כסף, ומשפחתו לא תמכה ברעיון הנישואים עם ג'יין. מה שאתה רואה לפניך הוא הערב האחרון שהשניים בילו יחד לפני שהמשפחה שלו הפרידה ביניהם," אמרה אפרודיטה. עיניה נצצו והחיוך לא מש מפניה. פרסי הניח שהיא נהנית מכל סיפור אהבה טרגי, בין אם הוא כולל מלחמה וסוס ענק, ובין אם הוא כולל משפחה לא תומכת ופרידה.
"זה עצוב מאוד," אמר פרסי, מעט בקוצר רוח. "אבל עדיין לא ענית על השאלות שלי. איפה אנחנו?"
"נסה להיזכר במה שדמבלדור אמר לך," ענתה אפרודיטה. לפרסי נראה כאילו היא נהנית להציק לו בכך שהיא לא חשפה את המידע שהוא רוצה.
"הוא אמר שהחומר עשוי מזיכרונות וזמן," ענה לה פרסי.
"למעשה," תיקנה אפרודיטה, "הוא אמר שהחומר הזה עשוי ממחשבה וזמן. המקום הזה הוא זיכרון, שמחשבה והזמן עיוותו ושינו. נוסטלגיה, אם תרצה לקרוא לזה בצורה פשוטה יותר."
"כלומר.. הזיכרון הזה לא קרה באמת?" שאל פרסי. הוא היה די גאה בעצמו על שהבין על מה אפרודיטה מדברת, ולא נזקק להסבר של אנבת' כמו בדרך כלל.
"הו, הוא בהחלט קרה. אבל הנוסטלגיה היא זו שגורמת לזיכרון הזה להיראות מושלם כל כך, אף על פי שזה לא התרחש כך במציאות," אמרה אפרודיטה. ככל הנראה היא החלה להשתעמם, והחלה לבחון את איפור העיניים שלה בעזרת מראת כיס קטנה.
"אבל למה את פה? איך כל זה קשור אלייך?" שאל פרסי. בני הזוג החלו בנתיים לאכול פירות, שהוצאו מסל שנח לא רחוק מהנהר.
"אני נמצאת בכל מקום שבו האהבה נמצאת," הסבירה אפרודיטה. היא שלפה משום מקום מברשת איפור קטנה, והחלה לטפוח על לחייה ולתקן פגם בילתי נראה כלשהו. פרסי נזכר שכך עשתה גם בפגישתם הראשונה, במכונית של ארס במגרש הגרוטאות. נראה שזה היה לפני תקופת חיים שלמה, אבל קרה רק לפני.. שלוש שנים וחצי?
"אני צופה בכל יום לפחות בארבעה זיכרונות מהסוג הזה. אנשים מתגעגעים למה שהיה להם בעבר, ופתאום אני מגלה שאני במסיבת גן בגרמניה, או בפיקניק שקט באנגליה." אפרודיטה החוותה בידה בחיבה כלפי הזוג שבדשא.
פרסי הביט סביבו. הוא הבין פתאום שככל שהביט על הפרטים הקטנים שבזיכרון - הפרחים, העננים, כך הם נעשים ברורים פחות ופחות. הוא הניח שזה קשור למה שאפרודיטה אמרה - הפרטים של הזיכרון לא אמיתיים, ולכן אם יתמקדו בהם, יראו את הטעויות.
"ומה עשית עם מרופי?" שאל פרסי אחרי רגע של שתיקה.
לראשונה, עליזותה של אפרודיטה דעכה מעט.
"מרופי עוררה את סקרנותי," אמרה אפרודיטה. "היא היתה בחורה צעירה שפעלה למען אהבתה בצורה מדהימה, במיוחד אם מתייחסים לאופי השקט והמבוהל שהיה לה."
אפרודיטה לא נשמעה כמישהי המספרת סיפור אמיתי וקורע לב. היא סיפרה את הסיפור כאילו היה כתוב בספר - מרגש, מרתק, ובכל זאת מנותק ממך באיזשהו אופן.
"כשבעלה עזב אותה, הייתי חייבת למצוא דרך לעזור למרופי. ידעתי שיש בה קצת מהגאווה המשפחתית, כך שהיא לא תסכים לקבל צדקה, ולכן הייתי חייבת למצוא דרך אחרת להעביר לה כסף. חודשים ניסיתי לקנות את הטבעת הזו  כדי לעזור לה בתור הפטרונית של נשים כמותה. כשהיא הסכימה סוף סוף למכור לי את הטבעת, זה כבר היה מאוחר מדי," אפרודיטה סגרה את המראה הקטנה בטריקה, ואז העלימה אותה בדרך כלשהי.
"והטבעת נשארה אצלך?" שאל פרסי. בזווית עינו הוא השקיף על בני הזוג, שהתקרבו מאוד בנתיים.
"בוודאי. למה שלא תישאר? הרי קניתי אותה. היא היתה אצלי עד שההוא הגיע. טום," ענתה לו אפרודיטה. חולמניות התווספה לקטיפתיות שבקולה, ומבטה בהה כאילו ראתה דברים שלא היו שם. "אתה מבין, טום יודע לחזר כמו שצריך. ממש מההתחלה. הוא פלרטט איתי במומחיות שלא פחתה מהמומחיות של אודיסאוס בזמנו, ונתן לי כל הזמן מתנות ופרחים."
"כמה זמן זה נמשך?" שאל פרסי. היה מוזר לשמוע את אפרודיטה מדברת ככה על וולדמורט - כאילו היה אהובה מהעבר ולא רוצח המונים.
"אני חושבת שחודשיים," אמרה אפרודיטה בשמץ הפתעה. "כל הסיפור לא נמשך הרבה זמן, ככה שהופתעתי מאוד כשגיליתי שילדתי לו ילדה קטנה."
ניצוץ של תדהמה עלה בפרסי. אפרודיטה היא סבתא שלו? מאיפה לעזאזל זה הגיע?
"מה, מפתיע אותך לגלות שטום הוא אבא?" שאלה אפרודיטה בהרמת גבה קלה. "אני מניחה שזה צפוי. הוא לא טיפוס ידידותי במיוחד, מה? בכל מקרה, הוא היה אז בן פחות משבע עשרה ואפילו לא סיים את הלימודים שלו, ככה שהנחתי שעדיף להעביר את הילדה להורים שידאגו לה באמת. אלות הגורל גילו לי שלילדה הזאת יש ייעוד שקשור בהצלת העולם, וחייבו אותי להשאיר אותה באמריקה. אז השארתי אותה אצל זוג הורים שהשתוקקו לילד שנים רבות, והאהבה ביניהם היתה קטנה רק מהאהבה שחשו לילדה."
את ההמשך פרסי כבר ידע. זוג ההורים עתידים למות בהתרסקות מטוס, והילדה עתידה לגדול אצל דודתה הקשוחה.
"זו היתה טרגדיה אמיתית," המשיכה אפרודיטה. היא בחנה את פניו בזמן שדיברה. "שההורים המאמצים של סאלי מתו אחר כך."
סוף סוף, היא הודתה בזה במפורש. אפרודיטה היא אימה של סאלי, ומכאן שהיא גם סבתו של פרסי. אבל אם ככה, למה סאלי לא נשלחה למחנה החצויים?
השתיקה התארכה לה, ולא נראה שאפרודיטה מעוניינת להפסיק אותה. היא שבה והביטה בבני הזוג. במהלך שיחתם החושך כבר ירד, וגחליליות הסתובבו סביב ג'יין וטום. פרסי שיער שמקרוב הגחליליות די מציקות, אבל מרחוק הן יצרו אפקט קסום ומקסים.
"היא לא נשלחה למחנה החצויים בגלל הוראות של אלות הגורל. אני לא יודעת למה הן אמרו את זה, אבל אף פעם אי אפשר ללכת נגדן. אז השארתי את המצב כמו שהוא והשגחתי עליה מרחוק. אני מניחה שאתה מבין כבר שסאלי הגשימה את את היעוד שלה שקשור להצלת העולם," עיניה של אפרודיטה בהקו, ובפעם הראשונה אי פעם פרסי ראה בה רגש עמוק יותר מעניין קל או הערצה עצמית.
הרגע, שיכל להתפתח לרגע עמוק מסוג זה או אחר, נגמר בפתאומיות. הפרחים נבלו במהירות, הנחל המבעבע התייבש, הרוח הפסיקה לנשוב והעולם התחיל לרעוד.
"אה, היא הפסיקה לחשוב על היום הזה," אמרה אפרודיטה בשמחה פתאומית. "נחזור הביתה ממש בכל רגע."
העולם המשיך להיהרס לנגד עיניהם. בקתת הגן שבה ישבו נפלה פתאום, ובני הזוג נעלמו. עצי הפרי הרבים התייבשו והצטמקו, ופתאום השתרר שקט.
בבת אחת פרסי מצא את עצמו על רצפת משרדו של דמבלדור, שהביט בו בדאגה.
"אתה בסדר, מר ג'קסון?" שאל דמבלדור מהשולחן.
"אני חושב," אמר פרסי, וקם מהרצפה בכוונה לצאת מהמשרד.