נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

24 א

מישהו לקח את הארי.
הוא עמד מעל גופו השבור של דמבלדור, מחזיק את הקמיע המזויף והמכתב מרא"ב, כשיד חמה עטפה את ידו וגררה אותו משם.
הארי צעד אחרי האדם בעל היד החמה בלי לדעת מיהו. הוא הוביל אותו, בצעדים שקטים ורגועים, בחזרה לטירה.
יפחות בכי, צעקות ויללות פילחו את האוויר, אבל הארי כמעט ולא שמע אותן. הוא והיד המשיכו ללכת ונכנסו אל אולם הכניסה.
"הולכים למרפאה," אמרה הרמיוני, והארי הבין שהיא זו שמובילה אותו.
"אני לא פצוע," אמר הארי.
"זאת הוראה ממקגונגל," אמרה הרמיוני. "כולם כבר שם, רון וג'יני ולופין וכולם - "
פחד התעורר בחזהו של הארי; הוא שכח שהאות האפל הוא שהתחיל את הערב. הוא נרעד לרגע. האם הם בסדר? האם הוא איבד אדם נוסף?
"הרמיוני, מי עוד מת?"
"אל תדאג, אף אחד משלנו."
"אבל האות האפל - מאלפוי אמר שהוא דרך על מישהו - "
"הוא דרך על נוויל, אבל זה בסדר, נוויל עוד חי."
"הוא יהיה...?"
"הוא יהיה בסדר, הוא מאושפז במרפאה. מדאם פומפרי מעריכה שהוא יחלים לגמרי, ופרופסור פליטיק איבד את ההכרה, אבל הוא בסדר עכשיו, רק קצת נרעש. הוא התעקש ללכת ולדאוג לתלמידים ברייבנקלו. ואוכל מוות אחד מת, הוא נפגע מאחת הקללות ההורגות שאוכל המוות הבלונדיני הענק ההוא ירה לכל הכיוונים - הארי, אם לא היה לנו שיקוי הפליקס שלך, אני חושבת שכולנו היינו נהרגים - כל הקללות פשוט פספסו אותנו - "
הם הגיעו למרפאה. הארי פתח את הדלתות בדחיפה. נוויל, חיוור פנים, ישן במיטה הקרובה לדלת. רון, לונה, טונקס ולופין התאספו סביב ג'יני, ששכבה על מיטה.
כף הרגל שלה היתה עטופה וחבושה, אבל משהו נראה לא נכון בחבישה. הרגל הזדקרה בזווית לא נכונה, ודם חלחל אל התחבושת. ג'יני עצמה ניסתה לחייך אל הארי, אבל החיוך נראה יותר כמו עווית כאובה.
רון הרים את מבטו ברגע ששניהם נכנסו. הקלה ניכרה בפניו כשהוא ראה את שניהם.
"הארי!" אמר לופין. "אתה בסדר? נפגעת?"
"אני בסדר," ענה הארי, אף שהוא לא היה בטוח כמה זה נכון.
"ואיפה דמבלדור ופרסי?" שאל רון, שישב על מיטתה של ג'יני וחיבק אותה ביד אחת.
"דמבלדור מת," אמרה הרמיוני.
"לא!" לופין העביר את מבטו בפראות מהרמיוני להארי, כאילו בתקווה שהארי יסתור את דבריה, אבל הארי שתק. לופין צנח לכיסא על יד המיטה של ג'יני וכבש את פניו בידיו. הארי מעולם לא ראה אותו מאבד שליטה; הוא הרגיש כאילו הוא חודר למשהו פרטי. הוא מיהר להסיט את עיניו, ופגש את מבטו של רון. בדממה הוא אישר לו את דבריה של הרמיוני.
"איך הוא מת?" לחשה טונקס. "איך זה קרה?"
"סנייפ הרג אותו," אמר הארי. "הייתי שם, ראיתי את זה. נחתנו על מגדל האסטרונומיה, כי שם היה האות האפל... דמבלדור היה חולה, הוא היה חלש, אבל אני חושב שהוא הבין שזאת מלכודת ברגע ששמענו צעדים במדרגות. הוא שיתק אותי, לא יכולתי לעשות כלום, הייתי מתחת לגלימת ההיעלמות - ואז מאלפוי יצא מהדלת ופרק אותו מהשרביט שלו - "
הרמיוני הידקה את ידיה לפיה ורון גנח. השפתיים של לונה רטטו.
"עוד אוכלי מוות הגיעו - ואז סנייפ - וסנייפ הטיל את הקללה. את האבדה קדברה," הארי לא הצליח להמשיך.
מדאם פומפרי פרצה בדמעות. כולם התעלמו ממנה מלבד ג'יני, שלחשה, "ששש! תקשיבי!"
אי שם בחשכה זימר עוף חול בקול שהארי עוד לא שמע כמותו - קינה מיוסרת ויפה להחריד. והארי הרגיש, כפי שהרגיש לגבי שירת עוף החול בעבר, שהישר נמצא בתוכו, לא מחוצה לו. זהו האבל שלו עצמו, אשר הפך באורח פלא למנגינה המהדהדת ברחבי המדשאות ומצלצלת בחלונות הטירה.
הוא לא יכל לומר כמה זמן הם עמדו והקשיבו, וגם לא להסביר מדוע התנחמו משמיעת אבלם בשיר, אך נדמה עבר שזמן רב חלף לפני שהדלת נפתחה שוב ופרופסור מקגונגל נכנסה. כמו כולם, גם בה ניכרו סימני הקרב; פניה היו שרוטים, ובגלימתה היו קרעים.
"ביל בדרך, הוא מביא את פרסי," אמרה, והכישוף של השיר התפוגג. הארי הקיץ מתוך החלום, ורון שפשף את עיניו. לונה ניערה את ראשה.
"הארי, מה קרה? האגריד טוען שהיית עם פרופסור דמבלדור כשהוא - כשזה קרה. הוא אומר שפרופסור סנייפ היה מעורב באופן כלש - "
"סנייפ הרג את דמבלדור," אמר הארי.
היא הביטה בו לרגע, ופתאום התנדנדה על רגליה. מדאם פומפרי, שכנראה התאוששה קצת, זינקה קדימה וזימנה כיסא. מקגונגל צנחה עליו.
"סנייפ," חזרה אחריו בקול חלוש. "כולנו תהינו... אבל היה לו אמון... מאז ומעולם... סנייפ... אני לא מאמינה..."
"סנייפ היה מוכשר מאוד בהלטת הכרה," אמר לופין במרירות. "את זה תמיד ידענו."
"אבל דמבלדור נשבע שהוא בצד שלנו!" אמרה טונקס. "תמיד חשבתי שדמבלדור בטח יודע על סנייפ משהו שאנחנו לא יודעים..."
"הוא תמיד רמז שיש לו סיבה לבטוח בסנייפ - סיבה שאינה ניתנת לערעור," מלמלה פרופסור מקגונגל. היא מחתה את עיניה במטפחת ששוליה עשויים בד סקוטי משובץ. "זאת אומרת, עם העבר של סנייפ, ברור שהיתה סיבה לדאגה... אבל דמבלדור אמר לי במפורש שסנייפ חזר בתשובה מלאה וסופית. הוא לא היה מוכן לשמוע מילה בגנותו!"
"הייתי מתה לדעת מה סנייפ אמר לדמבלדור כדי לשכנע אותו," אמרה טונקס.
"אני יודע," אמר הארי. כולם הסתובבו להביט בו. "סנייפ העביר מידע לוולדמורט את המידע שגרם לו לחפש את ההורים שלי. ואז סנייפ אמר לדמבלדור שהוא לא מבין מה הוא עושה, ושהוא ממש מתחרט שעשה את זה, ומצטער שהם מתו."
"ודמבלדור האמין לזה?" שאל לופין בהשתאות. "דמבלדור האמין שסנייפ הצטער על מותו של ג'יימס? סנייפ תיעב את ג'יימס.."
אף אחד לא שאל את הארי מנין לו כל זה. כולם היו משותקים מרוב הלם וזעזוע.
"הכל באשמתי," אמרה פתאום הפרופסור מקגונגל. היא נראתה אובדת עצות וסחטה את המטפחת הרטובה בין ידיה. "אני שלחתי את פיליוס הערב לקרוא לסנייפ - אני בעצמי הזעקתי אותו לבוא לעזור לנו. לולא הייתי מזעיקה את סנייפ, אולי הוא בכלל לא היה מצטרף לאוכלי המוות. אני לא חושבת שסנייפ ידע שהם כאן לפני שפיליוס הזעיק אותו, אני לא חושבת שהוא ידע שהם באים."
"זאת לא אשמתך," אמר לופין בתקיפות. "כולנו רצינו עוד סיוע, שמחנו כשחשבנו שסנייפ בדרכו..."
"כלומר, הוא הגיע אל זירת הקרב והצטרף לצד של אוכלי המוות?" שאל הארי. הוא רצה לדעת כל פרט על הבוגדנות של סנייפ, לאסוף בקדחנות עוד ועוד סיבות לשנוא אותו, עוד ועוד עילות לנקמה.
"אני לא יודעת בדיוק איך זה קרה," אמרה פרופסור מקגונגל. "דמבלדור אמר לנו שהוא עוזב את שטח בית הספר לכמה שעות, ושכדאי שנפטרל במסדרונות ליתר ביטחון. רמוס, ביל ונימפדורה היו אמורים להצטרף אלינו, ופיטרלנו. הכל היה שקט. שמירה הוצבה בכל המעברים הסודיים אל מחוץ לשטח בית הספר. ידענו שאף אחד לא יכול לעוף פנימה. כשפי הגנה חזקים הוטלו על כל הכניסות לטירה. עד עכשיו אין לי מושג איך אוכלי המוות הצליחו להיכנס.."
"אני יודע," אמר שוב הארי. הוא הסביר בקצרה על צמד הארוניות המעלימות ועל המעבר הקסום שנוצר ביניהן. "דרך חדר הנחיצות."
כמעט שלא ברצונו הוא הביט ברון והרמיוני. שניהם נראו הרוסים.
"פישלתי, הארי," אמר רון בכבדות. "עשינו כמו שאמרת לנו; בדקנו את מפת הקונדסאים ולא ראינו בה את מאלפוי, אז חשבנו שאולי הוא בחדר הנחיצות, ואני, ג'יני ונוויל הלכנו לשמור על החדר.. אבל מאלפוי עקף אותנו."
"הוא יצא מהחדר בערך שעה אחרי שהצבנו את השמירה," סיפרה ג'יני. "הוא יצא לבדו, מחזיק בדבר המגעיל הזה שיש לו, הזרוע המכווצת ההיא - "
" 'יד התהילה' שלו," אמר רון. "זאת שנותנת אור רק למי שמחזיק בה, זוכר?"
"בכל אופן," המשיכה ג'יני. "הוא כנראה יצא לבדוק אם השטח פנוי ואפשר לשחרר את אוכלי המוות. ברגע שהוא ראה אותנו הוא זרק משהו באוויר ופתאום נהיה חושך מצרים - "
" - זאת היתה אבקת אינסטנט חושך מפרו," אמר רון במרירות. "משהו שמוכרים אצל פרד וג'ורג'. אני חייב להחליף איתם מילה על הלקוחות שהם בוחרים לשרת."
"ניסינו הכל - לומוס, אינסנדיו," אמרה ג'יני. "שום דבר לא חדר את החושך הזה. כל מה שיכולנו הוא לגשש את דרכנו במסדרון, ובנתיים שמענו אנשים חולפים על פנינו. מאלפוי הצליח לראות בזכות היד הזאת שלו, והוא עזר לאנשים האחרים. לא העזנו להטיל קללות כדי לא לפגוע זה בזה, ועד שהגענו למסדרון מואר הם כבר לא היו שם."
"למרבה המזל," אמר לופין בצרידות. "רון, ג'יני ונוויל נתקלו בנו כמעט מייד וסיפרו לנו מה קרה. מצאנו את אוכלי המוות תוך כמה דקות, בדרכם למגדל האסטרונומיה. מאלפוי כנראה לא ציפה לעוד אנשים, ונגמרה לו אבקת החושך. פרצה תיגרה, הם התפזרו ואנחנו רדפנו אחריהם. אחד מהם, גיבון, נפרד מהקבוצה והתחיל לעלות במדרגות למגדל, כנראה כדי לשגר את האות. הם כנראה הסכימו על תוכנית פעולה עוד לפני שיצאו מחדר הנחיצות. אבל אני לא חושב שגיבון אהב את הרעיון לחכות שם לדמבלדור, כי הוא ירד שוב במדרגות ורץ להצטרף ללחימה. הוא נפגע מקללה הורגת שבדיוק פספסה אותי."
"בזמן הזה אני הייתי ליד המשרד של סנייפ," אמרה הרמיוני, דמעות נוצצות בעיניה. "עם לונה. עמדנו בחוץ שעות, וכלום לא קרה. לא ידענו מה קורה למעלה, מפת הקונדסאים היתה אצל רון. היה כבר כמעט חצות כשפרופסור פליטיק הופיע פתאום בריצה. הוא צעק משהו על זה שאוכלי מוות חדרו לטירה, ולא נראה לי שהוא בכלל ראה אותי ואת לונה. הוא התפרץ למשרד של סנייפ, ושמענו אותו אומר לסנייפ שהוא חייב לחזור איתו לעזור, ואז שמענו חבטה חזקה וסנייפ יצא בריצה מהחדר וראה אותנו ו - ו - "
"מה?" דחק בה הארי.
"הייתי כל כך טיפשה," צייצה הרמיוני בלחש. "הוא אמר שפרופסור פליטיק התמוטט, ושכדאי שאנחנו ניכנס לאפל בו בזמן שהוא - שהוא ילך להילחם באוכלי המוות - "
היא כבשה את פניה בידיה.
"פשוט נתנו לו ללכת," היא אמרה בבושה.
"זאת לא אשמתכן," אמר לופין. "הרמיוני, אם לא הייתן עושות כדבריו, סנייפ בטח היה הורג אותך ואת לונה."
"היינו בצרות, עמדנו להפסיד," המשיכה טונקס את הסיפור. "גיבון נפל, אבל שאר אוכלי המוות היו מוכנים להילחם עד מוות. נוויל נפצע, ביל נפגע מאיזו קללה מוזרה, לחשים עפו לכל עבר... מאלפוי כבר נעלם, כנראה המשיך ועלה במדרגות למגדל. כמה מהם רצו בעקבותיו, אבל אחד מהם חסם את המעבר בעזרת איזו קללה... נוויל התנגש בה ונזרק באוויר - "
"אף אחד לא הצליח לפרוץ את הקללה הזאת," אמר רון. "ואוכל המוות הענק ההוא המשיך לירות קללות לכל הכיוונים, שידעו בקירות וחזרו וכמעט פגעו בנו."
"ואז סנייפ הגיע, ורץ דרך המחסום המכושף כאילו הוא לא נמצא שם," אמר לופין. "ניסיתי לרוץ בעקבותיו, אבל גם אני נזרקתי באוויר, בדיוק כמו נוויל."
"ופשוט הנחנו שהוא ממהר לרדוף אחרי אוכלי המוות," אמרה הפרופסור מקגונגל.
"אוכל המוות הענק ירה קללה שגרמה לחצי מהתקרה להתמוטט, ורק בנס ההריסות לא קברו לגמרי את ג'יני," אמר לופין והצביע על רגלה החבושה של ג'יני. "הלחש הזה התיר את הקללה שחסמה את המדרגות, וכל מי שעוד עמד רץ קדימה, ואז סנייפ והנער הגיחו מתוך האבק - ברור שאף אחד לא תקף אותם - "
"פשוט הנחנו להם לעבור," אמרה טונקס בקול חלול. "חשבנו שאוכלי המוות רודפים אחריהם - ומייג אחר כך שאר אוכלי המוות חזרו, ושוב נלחמנו - היה נדמה לי ששמעתי את סנייפ צועק משהו, אבל אני לא יודעת מה - "
"הוא צעק, 'זה נגמר'," אמר הארי. "הוא השלים את המשימה שלו."
כולם השתתקו. הקינה של פוקס עוד נשמעה במדשאות בחוץ. מחשבות טורדניות ולא רצויות החלו להתגנב לראשו של הארי... האם גופתו של הארי כבר נלקחה ממרגלות המגדל? ומה ייעשה בה עכשיו? לאן ייקחו אותה?
דלתות המרפאה נפתחו בבת אחת והקפיצו את כולם. ביל נכנס למרפאה בצעד מדודה. הוא סחב על גבו בנשיאת פצוע את פרסי. פנס גדול עיטר את עינו של ביל, ורגליו כמעט ולא הצליחו להתרומם מהרצפה. פרסי לעומתו נם בשלווה, כלל לא מודע למצב.
רון מיהר אל ביל ועזר לו להעביר את פרסי לאחת ממיטות המרפאה. מדאם פומפרי הזדקפה. היא ניגשה אליו והניחה את ידה על זרועו בחיפוש אחר דופק.
"הוא בסדר," היא אמרה. "הוא רק ישן."
ביל התיישב באפיסת כוחות על המיטה של ג'יני.
"מה קרה לך? את בסדר?" הוא שאל בדאגה.
"אני אהיה בסדר," אמרה ג'יני. "אני כנראה לא אלך בזמן הקרוב, אבל זה הכל."
"איך פרסי הגיע לכאן?" שאל הארי. בפעם האחרונה שהארי ראה אותו - זה באמת היה רק לפני שעה וחצי? - הוא היה בהוגסמיד והתכוון לנוח קצת ב'שלושת המטאטאים'.
איש לא ענה לו.
"חשבנו שהוא הגיע איתך," אמרה לו הרמיוני בהפתעה לאחר רגע של שקט.
"לא," אמר הארי לאיטו. "למדאם רוזמרטה היו רק שני מטאטאים, והוא אמר משהו על נסיבות משפחתיות.."
לופין ופרופסור מקגונגל החליפו בניהם מבטים זהירים.
"ראיתי אותו קודם," אמרה ג'יני. "הוא היה נראה במצב להילחם, אז אמרתי לו לרוץ אחרי הארי ולעזור לו."
"אני חושבת שכדאי נעיר אותו ונבדוק הכל לפני שנתפזר כולנו למיטות... פופי, תוכלי...?" אמרה הפרופסור מקגונגל.
מדאם פומרפרי התלבטה לרגע קצר, אולם נראה שסקרנותה גברה עליה. היא ניערה את פרסי בעדינות, וזינקה מעלה בבהלה כשהוא התעורר בקפיצה.
"איפה דמבלדור?" הוא שאל. הוא ניער את ראשו והעביר את עיניו בין יושבי החדר. הוא הוציא את היד מכיסו ותופף על ברכו בעזרת עט מוגלגי קטן.
"דמבלדור מת," ענתה לונה. קולה לא נשמע אוורירי כרגיל.
פרסי נשם עמוק והנהן.
"איך הגעת לפה? לא נשארת אצל מדאם רוזמרטה?" שאל הארי. מבטיהם המופתעים של רון והרמיוני ננעצו בו. 'אני אסביר לכם אחר כך,' התווה הארי בשפתיו. רון הנהן אליו.
"אחרי שאתה ודמבלדור המראתם, מדאם רוזמרטה הכניסה אותי לפונדק," סיפר פרסי. הוא התמתח במקומו על המיטה. "התיישבתי ליד אחד השולחנות, ופתאום היא קשרה אותי. היא עמדה מעליי בלי לזוז במשך כמה דקות - אני חושב שהיא תחת קללת אימפריוס - ואז נכנס אדם לחדר. הוא היה גבוה, ולא נראה לגמרי אנושי. הוא גרר אותי לרחוב הראשי, ולא יכולתי להתנגד כי מדאם רוזמרטה לקחה לי את השרביט. ואז הוא התעתק איתי למקום אחר, מן סמטה, ונכנסנו לחנות שעשתה רושם די אפל. בחנות הוא הכניס אותי למין ארון, ואז הוא נכנס בעצמו וסגר את הדלת. היתה תחושה מוזרה, וכשהוא פתח את הדלת כבר לא היינו בחנות, אלא במן חדר מלא חפצים מכל הסוגים. כשיצאנו מהחדר היה חושך מוחלט, והוא רחרח את האוויר עד שהוא מצא את הדרך לאור. הוא עזב אותי, ונתתי לו מכה בראש כדי שהוא יתעלף. חתכתי את החבלים בסכין שלו ורצתי לחפש את הארי ודמבלדור, אבל הגעתי מאוחר מדי, וג'יני אמרה לי ללכת לעזור להארי. לא מצאתי את הארי, אבל ראיתי את דמבלדור, ואני לא בטוח, אבל אני חושב שנרדמתי. וזה בעצם מה שקרה," הוא סיים במבוכה. ידו עברה בשיערו ופרעה אותו אפילו יותר.
"אתה אומר שרוזמרטה תחת קללת אימפריוס?" שאלה מקגונגל.
"אני לא בטוח, אני זה היה נראה ככה," ענה פרסי.
"תוכל לתאר לי את הגבר שלקח אותך?" שאל לופין. על פניו נסוכה הבעה לא מובנת.
"היה לו שיער אפור ומלא קשרים," אמר פרסי. "והידיים שלו היו מטונפות. היה לו ריח נוראי."
"והשיניים שלו היו מחודדות," הוסיף פרסי אחרי רגע של מחשבה.
לופין נרעד לשמע התיאור.
"טונקס, תבואי איתי לקחת אותו?" שאל לופין את טונקס. פרסי נראה מבולבל.
"קדימה," היא ענתה לו.
שניהם קמו והתקדמו אל היציאה. לופין פתח את הדלת - בעוצמה רבה מהנחוץ - והם יצאו.
"מה יקרה עכשיו?" שאלה הרמיוני.
כמו בתשובה לשאלתה, נפתחה שוב דלת המרפאה והאגריד נכנס. המעט מפניו שלא הוסתר בשיער או בזקן היה נפוח ורטוב. הוא רעד כולו בבכי, ובידו החזיק מטפחת ענקית מבד מנוקד.
"אני... עשיתי את זה, פרופסור," הוא נשנק. "הז-הזזתי אותו. פרופסור ספראוט היא החזירה את כל הילדים שמה למיטות שלהם. פרופסור פליטיק הוא שוכב, אבל הוא אומר שתכף הוא ירגיש יותר טוב, ופרופסור סלגהורן הוא אמר שכבר נשלחה הודעה למשרד הקסמים."
"תודה לך, האגריד," אמרה הפרופסור מקגונגל. היא קמה והביטה בקבוצה שבחדר. "אני איאלץ לפגוש את נציגי משרד הקסמים כשהם יגיעו לכאן. האגריד, מסור בבקשה לראשי הבתים - סלגהורן יכול לייצג בנתיים את סלית'ירין - שארצה לפגוש אותם במשרדי מייד. אבקש שגם אתה תצטרף אלינו."
האגריד הנהן, הסתובב ויצא מהחדר. נוויל נחר כשהאגריד חלף על ידו.
"ביל, עדכנתי את מולי שכולכם בסדר, אבל אני חושבת שהיא לא תאמין עד שהיא תשמע את זה ממך," המשיכה הפרופסור מקגונגל. ביל נאנח ומלמל משהו בדרכו החוצה. הוא הרים את רגליו ביתר קלות עכשיו, כשלא נשא עליו את פרסי.
"לפני שאפגש עם ראשי הבתים, אני רוצה להחליף אתכם מילה, הארי, פרסי. אם תואילו לבוא איתי..."
פרסי ירד מהמיטה בקפיצה והלך אחריה בעייפות. הארי קם ומלמל, "נתראה אחר כך," לרון הרמיוני וג'יני ויצא גם הוא מהמרפאה. המסדרונות בחוץ היו ריקים מאדם, והקול היחיד שנשמע היה שירתו של עוף החול במרחק. עברו כמה דקות לפני שהארי שם לב שהם אינם הולכים לכיוון משרדה של הפרופסור מקגונגל, אלא לכיוון משרדו של דמבלדור, ועוד כמה שניות עד שנזכר שהיא הייתה סגנית המנהל.. כלומר, עכשיו היא כנראה המנהלת, והחדר מאחורי המפלץ היה עכשיו החדר שלה..
הם עלו בדממה במדרגות הלולייניות הנעות ונכנסו לחדר העגול. הוא לא ידע מה הוא מצפה לראות שם; אולי שהחדר יהיה עטוף בשחור, או אפילו שגופתו של דמבלדור תהיה מונחת בו. החדר נראה כמעט בדיוק כפי שנראה כשעזב אותו כמה שעות קודם לכן; המכשירים הכסופים זימזמו ופלטו עשן על השולחנות דקיקי הרגליים, החרב של גריפינדור בהקה שבארון הזכוכית בהקה באור הירח, ומצנפת המיון ניצבה על המדף מאחורי השולחן.
המוט של פוקס היה ריק. הוא עוד קונן את קינתו במדשאות בחוץ. ודיוקן חדש הצטרף לשורות מנהלי ומנהלות העבר של הוגוורטס... דמבלדור נמנם בתוך מסגרת זהב מעל השולחן, משקפי החרמש שלו שעונים על קצה אפו העקום.
פרופסור מקגונגל העיפה מבט בדיוקן לפני שהקיפה את השולחן ונעמדה מעברו השני. פניה היו מתוחות וחרושות קמטי דאגה.
"אני רוצה לדעת מה עשיתם, אתם ופרופסור דמבלדור, כשיצאתם יחד מבית הספר," אמרה.
"אנחנו לא יכולים לספר לך, פרופסור," אמר הארי. הוא ציפה לשאלה הזאת וכבר הכין את התשובה מראש. בחדר הזה ממש אמר לו דמבלדור שאסור לו לספר על תוכן השיעורים לאיש מלבד רון והרמיוני.
"הארי, זה עשוי להיות חשוב," אמרה פרופסור מקגונגל. היא התעלמה בלי כוונה מפרסי.
"זה חשוב," אמר הארי. "מאוד, אבל הוא לא רצה שאספר לאף אחד."
"פוטר, לאור מותו של פרופסור דמבלדור, אני חושבת שניתן להכיר בכך שהנסיבות השתנו - "
"פרופסור דמבלדור מעולם לא אמר לי לחדול לקיים את ההוראות שלו אם אמות," אמר הארי ומשך בכתפיו.
"אבל - "
"הארי צודק, פרופסור," התערב פרסי. "אסור לנו לגלות."
דפיקה נשמעה בדלת לפני שפרופסור מקגונגל הספיקה להגיב. הפרופסורים ספראוט, פליטיק וסלגהורן נכנסו לחדר, ובעקבותיהם האגריד, שעוד התייפח מרה.
"סנייפ!" פלט סלגהורן, נרעש. "סנייפ! אני לימדתי אותו! חשבתי שאני מכיר אותו!"
"כולנו חשבנו את זה," אמרה פרופסור מקגונגל. היא נעצה בהארי ובפרסי מבט חמור, ואז הנידה בראשה.
"פוטר, ג'קסון, אתם משוחררים. לכו לישון, שניכם נראים נורא," במילים אלו פנתה המנהלת אל ראשי הבתים.
"אחריך," אמר פרסי. הוא פתח את הדלת לרווחה ואפשר להארי לצאת מהמשרד לפניו.
"מה שעשית קודם, עם המים... זה היה די מדהים," אמר הארי לפרסי. שניהם ירדו יחד במדרגות הלולייניות.
פרסי חייך בעייפות.
"תודה," הוא אמר.
"אתה הולך עכשיו לישון?" שאל הארי.
"כן," ענה פרסי. "איך אמר חבר שלי, עם כוח גדול, בא צורך גדול לנמנם. אני גמור."
"אתה צריך להסביר לי דברים," אמר הארי.
"אני יודע. אבל לא היום," אמר פרסי.
"לא היום," אישר הארי. הארי כבר לא חש את החשדנות המכרסמת לגבי פרסי. הוא לא ידע מה הסיפור שלו, אבל הוא בטח בו. בדיוק כמו שהבטיח לדמבלדור בחוסר רצון רק לפני כמה שעות.
הם נפרדו באמירת לילה טוב, ורגליו של הארי הובילו אותו אל חדר המועדון של גריפינדור.
"זה נכון?" לחשה האישה השמנה כשהתקרב אליה. "זה באמת נכון? דמבלדור - מת?"
"כן," אמר הארי.
היא פלטה יללה, ובלי לחכות לסיסמה נעה על צירה והניחה לו לעבור.
כפי שציפה הארי, חדר המועדון היה מלא. דממה נפלה כשהוא נכנס בחור שמאחורי התמונה. הוא ראה את דין ואת שיימוס יושבים באחת הקבוצות הקרובות; מכאן שחדר השינה ריק, או כמעט ריק. בלי לדבר עם אף אחד, בלי ליצור אפילו קשר עין, הארי חצה את החדר והמשיך לעבר מגורי הבנים.
רון המתין לו שם, ישוב על המיטה, לבוש עדיין בבגדי היומיום שלו. הארי התיישב גם הוא על מיטת האפריון שלו, ולרגע הם פשוט התבוננו זה בזה.
"נו?" אמר רון בקול שקט מאוד. "מצאתם אחד? הבאתם אותו לפה? את ה - הורקרוקס?"
הארי הניד בראשו. כל מה שקרה מסביב לאגם השחור נראה לו עכשיו כמו חלום רע שחלם מזמן.
"לא מצאתם אותו?" שאל רון באכזבה אדירה. "הוא לא היה שם?"
"לא," אמר הארי. " מישהו כבר לקח אותו, והשאיר במקומו זיוף."
"כבר לקח - ?"
ללא מילים הארי שלף את הקמיע המזויף מכיסו, פתח אותו והעביר אותו לרון. הסיפור יכול לחכות. הערב זה לא משנה... שום דבר לא משנה, חוץ מהסוף, סוף ההרפתקה במיותרת שלהם, סוף חייו של דמבלדור...
"רא"ב," לחש רון. "אבל מי זה?"
"לא יודע," אמר הארי. הוא נשכב על מיטתו,לבוש עדיין בבגדיו, ובהה במיטה בריקנות. לא ניעורה בו שום סקרנות לגבי זהותו של רא"ב; וספר היה בליבו שיחוש אי פעם סקרנות. בעודו שוכב שם, הוא קלט פתאום את הדממה שבחוץ. פוקס חדל לשיר.
והוא ידע, בלי לדעת איך הוא יודע, שעוף החול הלך לבלי שוב, עזב את הוגוורטס לעולמים, כפי שדמבלדור עזב את בית הספר, עזב את העולם... עזב את הארי.

הפרק יצא ארוך מדי, אז נאלץ לפצל (כרגיל).
אני רוצה לומר לכולכםן תודה ענקית על התגובות שלכם! אתם לא מבינים אפילו כמה שזה משמח אותי. המשך הפרק יעלה כנראה מתישהו בשבוע הבא.
מקווה שנהניתן:)