נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

15

הפרק מוקדש ל-hilacohenngg

שבוע וחצי אחרי תחילת הלימודים, פרסי ישב בסיפרייה וניסה להבין למה שיהיה לו אכפת בכלל מדברים כמו מלחמות הגובלינים בעת העתיקה.
צ'ארלס ישב ועבד על פרוייקט לסנייפ, בזמן שברידג'ט עבדה על מעין מפה עתיקה, שיועדה ככל הנראה לספר שהיא כותבת.
"לא נמאס לך?" שאל פרסי את צ'ארלס ביאוש, אחרי שניסה לקרוא את אותה השורה כמעט עשר פעמים ועדיין לא הצליח.
"הממ. אה-אה," ענה לו צ'ארלס.
ברידג'ט הרימה את עיניה.
"אתה יודע שיש לי פיתרון פשוט בשבילך, נכון?" היא שאלה.
"אני לא משלם לך כדי שתכתבי לי עבודה. בפעם הקודמת עשית את זה טוב כל כך שהבינו מייד שזה לא אני. אין לי סיבה לחטוף ריתוק שוב," אמר פרסי תוך גילגול עיניים.
"טוב, בפעם ההיא הייתי טיפשה," אמרה ברידג'ט בלהט, "שכחתי שיש לך שגיאות כתיב ושאתה תלמיד גרוע. אבל הפעם אני אעשה את זה ממש ברמה שלך!"
"הי!" מחא פרסי. "אני לא תלמיד גרוע."
"טוב, לא יותר מדי גרוע," הוא הוסיף במחשבה שנייה.
"טוב, מצויין. אני רושמת לך הזמנה לעבודה בתולדות הקסם, על התפנית שיוריק המוזר גרם במלחמת הגובלינים השנייה. זה יעלה לך שבע חרמשים וגוז אחד, או שמונה חרמשים וארבעה גוזים אם תרצה שאני אעלה את הרמה של העבודה," אמרה ברידג'ט. היא שלפה מחברת חומה גדולה ורשמה בה משהו באושר.
פרסי נאנח בשעשוע. הצורך של ברידג'ט לכסף נבע מההתמכרות שלה לשוקולד מנטה, והוא ושאר החבורה שלהם היו מקור ההכנסה העיקרי שלה.
"אני אקח את הרמה הגבוהה. אז אני יכול ללכת?" שאל פרסי.
"בטח. אני אביא לה את העבודה המוכנה בהמשך הערב," ענתה ברידג'ט. עיניה החומות נצצו בהתרגשות, שהיתה כנראה מוגזמת בהתחשב בסכום שהיא דרשה.
"מעולה, תודה," אמר פרסי ופנה לאסוף את חפציו. למרבה הצער, הוא לא הספיק להכניס את קסת הדיו לתיק לפני שהפריעו לו.
"פרסי! פרסי!" נשמע קול. פרסי הסתובב וגילה מולו את ג'רי.
מדהים איזה שינוי יכול להתרחש בבן אדם בתוך פחות משנה. שערו של ג'רי, שבעבר היה מתולתל וארוך, היה מסופר עכשיו בתספורת כמעט קצוצה. הנעליים המרופטות וההליכה המגושמת הוחלפו גם הם במגפיים צבאיים שחורים וצעידה בטוחה, והציחקוק הבילתי פוסק שלו הפך לקצת פחות נשי.
"זה בשבילך," אמר ג'רי ותקע בידו של פרסי גליל קלף קטן. "הי ברידג'ט, אני יכול לקנות ממך עבודה? יש לי אחת להגיש למחר ו - "
פרסי הפסיק להקשיב ופתח את הקלף, שעליו היה כתוב בכתב דק ונטוי -
פרסי היקר,
ברצוני להתחיל את השיעורים הפרטיים שלנו בשבת הקרובה. אודה לך אם תסור למשרדי בשעה שמונה בערב. אני מקווה שאתה נהנה בשבוע השני לתחילת הלימודים.
שלך בכבוד,
אלבוס דמבלדור
נ''ב: אני אוהב סוכריות חמוצות.
"מה יש לך שם?" שאל צ'ארלס בסקרנות.
"פתק מדמבלדור," ענה פרסי.
"מה הוא רוצה ממך?" שאלה ברידג'ט. משום מה, היא החזיקה את העט שלה ונראתה כאילו היא מתכננת לצטט אותו.
"הוא הזמין אותי למשרד שלו בשבת בשמונה בערב. אולי זה בגלל שהממוצע שלי עלה והוא רוצה לברך אותי?" ענה לה פרסי בתקווה.
"מתי בכלל הממוצע שלך הספיק לעלות? השנה התחילה לפני פחות משבועיים," אמר ג'רי בספקנות. "שלא לדבר על זה שאין סיכוי שהוא באמת עלה."
הם בילו את שאר הערב בדיונים על מה דמבלדור עשוי לרצות מפרסי, ובכל זאת לפרסי לא היה שמץ של מושג מה דמבלדור יראה לו בשעה שצעד למשרד שלו.