נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

16

נעלמתי להרבה זמן, אז הנה תזכורת קטנה: פרסי חבר במסדר, הוא והארי מקבלים שיעורים מדמבלדור והארי מתחיל להבין שמשהו מוזר אצל פרסי. תהנו!

אוקטובר הגיע בלי שום סימן לשיעור נוסף עם דמבלדור. למעשה, הארי ראה את מנהל בית הספר רק פעמיים בשבועות האחרונים. באמצע אוקטובר נקבע סוף סוף תאריך ליציאה  הראשונה להוגסמיד.
הארי שמח לגלות שהביקורים בעיירה יתקיימו במתוכנן, כיון שתהה אם יאפשרו להם לצאת משטח הטירה בתקופה שבה המצב הביטחוני מסוכן כל כך.
בבוקר היציאה להוגסמיד התעורר הארי מוקדם מהרגיל. סערה התחוללה בחוץ, ואחרי מספר ניסיונות להירדם, הארי התייאש וקם ממיטתו. תחושה משונה אפפה את הארי, כאילו משהו עומד להתרחש היום.
הוא ציחצח שניים והתלבש, ואז הכניס את גלימת ההיעלמות לכיס הגלימה שלבש. הוא השאיר לרון פתק על יד המיטה, ובו כתב שהוא הולך לאכול ארוחת בוקר ושיצטרף אליו. רגע לפני שיצא מהחדר, הארי החליט לקחת איתו את מפת הקונדסאים, רק ליתר ביטחון.
הארי ישב באולם הגדול בערך עשרים דקות לפני שרון והרמיוני הצטרפו אליו, שניהם לבושים בבגדים חמים. הרמיוני היתה עטופה באחד מהצעיפים שהיא סרגה, והארי שם לב פתאום עד כמה היא השתפרה.
בזמן שבו חיכה להם, ג'יני התקרבה והביאה לו גליל קלף קטן שהיא התבקשה למסור לו.
בפתק, בכתב נטוי, דק ומוכר, נכתב התאריך לשיעור הבא עם דמבלדור - ביום שני הבא.
"יש לי שיעור עם דמבלדור בשני הבא," אמר הארי לרון והרמיוני ברגע שהם התיישבו והתחילו לאכול.
"אווו, אתם תמשיכו לחקור זיכרונות?" שאלה הרמיוני בלהט, ובטעות שפכה קצת ממיץ התפוזים שלה.
"אני לא בטוח.." אמר הארי, שבדיוק סיים לאכול. "זה ממש מוזר, אתם יודעים? כלומר, זה מעניין מאוד והכל, אבל לא ממש ברור לי איך זה יעזור לי עם הסיפור של הנבואה.."
"דווקא אני חושבת שזה גאוני!" אמרה הרמיוני. רון הרים את מבטו מצלחתו בשאלה.
"הדרך הכי טובה ללמוד על החולשות של וולדמורט זה ללמוד על העבר שלו, אתם לא חושבים?" היא הסבירה בתגובה.
איש משניהם לא ענה, והשיחה דעכה.
שלושתם נעמדו בתור ארוך של תלמידים, שכן פילץ' עמד כהרגלו ובדק את שמות התלמידים מרשימת קלף ארוכה. הבדיקה ארכה זמן רב יותר מהרגיל, כיון שפילץ' בדק כל תלמיד ותלמיד בגלאי החשאיות שלו.
ההליכה להוגסמיד לא היתה מהנה; הסערה אמנם שככה מעט מאז הבוקר, אבל מזג האוויר עדיין היה נורא ואיום לשהייה בחוץ. מצחו של הארי כבר איבד תחושה עד שהגיעו, ואוזניו של רון היו אדומות כל כך עד שנראה כאילו הן ינשרו מהמקום בכל רגע.
כשהגיעו סוף סוף להוגסמיד, הם גילו שהחנות של זונקו סגורה, ואל חלונות הראווה מוסמר קרשים. בדיכדוך קל, דישדשו השלושה לכיוון הדובשנרייה.
"תודה לאל," אמר רון כשהם נכנסו פנימה, ואוויר חמים החליף את  רוח הקפואה בחוץ.
לצערם של השלושה, הדובשנייה התגלתה כמקום מפלט לא יעיל במיוחד, היות והדלת נפתחה ונסגרה כל הזמן על ידי תלמידים שונים.
"בואו נלך פשוט לשלושת המטאטאים," הציע הארי כשרון סיים לשלם על הדברים שבחר. "יהיה חם שם."
"נשמע מעולה," אמר רון ושיפשף את אוזניו. הרמיוני הנהנה בהסכמה.
הארי , רון והרמיוני נכנסו לפונדק החמים, ומצאו לעצמם מקום ישיבה, לא רחוק מאיפה שישבו פרסי וחבריו.
"אני אלך להביא שתייה," התנדבה הרמיוני. רון והארי לא דיברו ביניהם עד שהרמיוני חזרה, וגם אז השיחה ביניהם לא קלחה באופן מיוחד.
"אני הולך רגע לשירותים וחוזר," נשמע קולו של פרסי אומר ברקע.
"אוף, אתם יודעים מה, אולי פשוט נחזור לטירה?" שאלה הרמיוני. "אף אחד ממנו לא נהנה גם ככה."
"אני בעד," אמר רון.
הם התעטפו שוב בצעיפים ועטו שוב את הכפפות, ואז ניגשו אל הדלפק על מנת לשלם. הארי ראה בזווית העין את פרסי יושב שוב עם חבריו, אבל לא טרח להקדיש לכך מחשבה.
לקח זמן עד שמדאם רוזמרטה התפנתה אליהם, כיון שהיא היתה עסוקה בהפרדה בין שני גובלינים נסערים שהתווכחו בשפתם הצורמנית על מה שנראה כערימת שטרות סגולים.
"שישה חרמשים," מדאם רוזמרטה אמרה להם לבסוף בזעף.
"אני אשלם," אמר הארי והוציא את המטבעות מכיס הגלימה.
"תודה רבה," אמרה הרמיוני כשהם פנו ללכת, אולם לא נראה שמדאם רוזמרטה שמעה או העריכה זאת.
הם יצאו מהפונדק בעקבות קייטי בל וחברתה, והמשיכו ללכת בעקבותן במעלה הרחוב הראשי.
הם כבר היו במחצית הדרך להוגוורטס כשהארי שם לב פתאום שהקולות של קייטי בל נעשים רמים יותר ויותר.
"זה בכלל לא עניינך, ליאן!" אמרה קייטי.
הם עברו בנתיים את העיקול בכביש, והשלג המהול בגשם שירד טישטש את משקפיו של הארי.
בדיוק כשהרים את ידו העטויה כפפה כדי למחות את משקפיו, ליאן ניסתה לחטוף חבילה מידיה של קייטי, אולם זו משכה בחזרה והחבילה נפלה לקרקע.
בבת אחת קייטי התרוממה לאוויר בתנועה חיננית וחלקה, זרועותיה פשוטות לצדדים כאילו היא עומדת לעוף. שערה התנפנף ברוח העזה, עיניה היו עצומות ופניה היו ריקים מכל הבעה.
הארי שמע את ליאן מתנשפת בבהלה. הוא, רון והרמיוני נעצרו במקום והביטו בה.
ואז פלטה קייטי צרחה מעוררת חלחלה. עיניה נפקחו. מה שהן ראו, או מה שהרגישה, גרם לה ככל הנראה לסבל נוראי. היא המשיכה לצרוח ללא הפסקה, עד שליאן הצטרפה אליה. ליאן תפסה בקרסולה של קייטי והתאמצה למשוך אותה חזרה לקרקע. הארי, רון והרמיוני מיהרו קדימה כדי לעזור, אבל לפני שהספיקו לאחוז ברגליה של קייטי, היא נפלה עליהם.
הארי ורון הצליחו לתפוס אותה, אבל היא התפתלה כל כך עד שבקושי הצליחו להחזיק בה. הם הניחו אותה על הקרקע המכוסה בשלג, שם היא המשיכה לפרכס ולצרוח. היא לא הראתה שום סימן לכך שהיא מודעת לנוכחותם.
הארי הביט סביב. איש מלבדם לא נראה שם.
"תישארו איתה!" צעק הארי אל האחרים. "אני ארוץ להביא עזרה!"
הוא התחיל לרוץ לכיוון בית הספר. לא היה לו מושג את מי הוא עומד להביא, אבל הוא החליט שיטפל בזה כשיגיע.
למזלו, עוד לפני שהגיע אל הטירה, הארי נתקל בגוש ענק ושעיר.
"האגריד!" התנשם הארי בזמן שהתרומם מהרצפה.
"הארי," אמר האגריד בשמחה. גבותיו וזקנו היו לבנים, והוא לבש את מעיל פרוות הבונה הגדול שלו. "אני חוזר עכשיו מלבקר את גרעפ, הוא מתקדם פה כל כך יפה שאתה לא היית - "
"האגריד, קייטי שם נפצעה או קוללה או משהו - "
"מה?" שאל האגריד והתכופף כדי לשמוע את דבריו של הארי.
"קללה פגעה במישהו!" שאג הארי.
"קללה? מי חטף את הקללה?"
"זאת קייטי בל, בוא איתי.."
הם רצו חזרה יחד. קייטי בל עדיין פירכסה וצרחה על השלג, בזמן שרון, הרמיוני וליאן מנסים להרגיע אותה. קבוצת תלמידים מבוהלים הקיפו אותם.
"כולם להתרחק!" שאג האגריד. "אתם תנו לי לבדוק אותה!"
"משהו קרה לה!" התייפחה ליאן. "אני לא יודעת מה - " קולה אבד ברוח, כך שהארי לא שמע את המשך דבריה.
האגריד הביט לרגע בקייטי, ואז התכופף והרים אותה כאילו היתה בובה. הוא התחיל לרוץ איתה לכיוון הטירה.
הרמיוני ניגשה אל חברתה של קייטי.
"ליאן, נכון?" הנערה הנהנה.
"זה קרה בבת אחת, או - ?"
"זה קרה כשהחבילה נקרעה," התייפחה ליאן והצביעה על החבילה המונחת על הקרקע, עטופה בנייר חום שנרטב לגמרי. מעבר לקרע בנייר ניתן היה להבחין בניצוץ ירוק. רון רכן והביט בחבילה.
"זו שרשרת," הוא אמר.
גם הארי התכופף ובחן את החבילה. מתוך הנייר בצבצה שרשרת מפוארת של אבני לשם.
"אני מכיר את השרשרת הזאת," אמר הארי. "היא עמדה למכירה בחנות של בורגין וברקס לפני המון זמן, בחופש בין השנה הראשונה לשנייה. איך היא הגיעה לקייטי?" את השאלה הוא הפנה לליאן, שעדיין בכתה בהיסטריה. רון פנה בנתיים לגרש את התלמידים המתקהלים.
"בדיוק על זה רבנו. היא חזרה מהשירותים בפונדק שלושת המטאטאים עם החבילה הזאת בידיים, ואמרה שזאת הפתעה בשביל מישהו בהוגוורטס ושהיא חייבת למסור אותה. היא נראתה מוזר כשהיא אמרה את זה.. אוי לא, אוי לא, בטח מישהו הטיל עליה קללת אימפריוס, ואני לא הרגשתי!"
ליאן חזרה להתייפח ביתר שאת, וצמרמורת עברה בהארי. היא אמרה שקייטי קיבלה את החבילה בשירותים?
"היא אמרה מי נתן לה את זה?" שאלה הרמיוני.
"לא, היא הסכימה להגיד לי! ואני אמרתי שהיא מתנהגת בטיפשות ושלא תיקח את זה לבית הספר, אבל היא לא הקשיבה לי, ואז ניסיתי לחטוף לה את זה מהידיים ו - "
ליאן השמיעה יבבת ייאוש.
"ואת יודעת מתי בערך היא קיבלה את זה?" שאל הארי.
"היא הלכה לשירותים, ממש כשעמדנו לצאת מהפונדק.. ואז היא חזרה עם החבילה הזאת בידיים, והיא לא הסכימה להניח אותה.." אמרה ליאן תוך שהיא מוחה את דמעותיה.
"כדאי שנחזור לטירה.." אמרה הרמיוני. "שם נוכל לברר מה שלומה.."

בערב של אותו היום ישבו הארי, רון והרמיוני בחדר המועדון של גריפינדור, בעוד האש מתפצפצת באח מולם.
רון והרמיוני שוחחו ביניהם על מה שקרה, אבל הארי לא הקשיב.
פרסי הלך לשירותים כמה רגעים לפני שהם יצאו, פחות או יותר באותו זמן שבו קייטי קוללה.. וללא ספק יש סיבות לחשוד בו.
הוא נלחם עם הבחורה ההיא בסמטת דיאגון בחופש הגדול, והיא פשוט נעלמה בענן אבק צהוב.. שלא לדבר על הבוגארט המשונה שלו, ששינה את צורתו כל הזמן לאנשים אחרים, שהאשימו את פרסי בנטישה או במוות שלהם.. ונוסף על כל זה, הוא הנכד של וולדמורט. למרות שהארי לא בטוח שהוא יודע מי סבא שלו, יכול להיות שהוא יודע, ובעצם תומך בו..
"אז למי לדעתך קייטי היתה אמורה למסור את השרשרת?" שאל רון את הרמיוני, והארי פנה להקשיב לשיחתם.
"יש המון אנשים שהיא יכלה להיות מיועדת להם " ענה לו הארי. "למשל, דמבלדור - חצי מעולם הקוסמים מת להיפטר ממנו. או סלגהורן - דמבלדור חושב שוולדמורט ממש רצה אותו לצידו, ואוכלי המוות בטח לא שמחים שהוא בחר ללכת עם דמבלדור. או - "
"או אתה," אמרה הרמיוני בדאגה.
"לא הגיוני," אמר הארי. "כי קייטי פשוט היתה מסתובבת בכביש ומוסרת לי אותה, נכון? היה הרבה יותר הגיוני למסור לי את החבילה לפני שניכנס להוגוורטס, ככה שהיא לא תתקל בפילץ' והגלאי שלו."
"טוב, בכל אופן התקיפה הזאת לא היתה מתוכננת טוב כל כך," אמר רון בתבונה. "הקללה אפילו לא הגיעה עד לטירה. לא בדיוק הצלחת העשור."
"אתה צודק," אמרה הרמיוני. "זה בכלל לא היה מתוכנן טוב."
הם השתתקו שוב, וכעבור מספר דקות הרמיוני קמה ממושבה.
"אני הולכת לישון," היא אמרה בעגמומיות. "לילה טוב."
"כדאי שגם אנחנו נלך לישון," אמר רון, שהביט בהרמיוני עולה לחדרי הבנות.
"כן," הסכים איתו הארי. שניהם טיפסו במעלה המדרגות והתארגנו בשתיקה.
רק כשרון כבר נחר במיטה, הארי הבין שהוא לא סיפר לרון והרמיוני על חשדותיו בקשר לפרסי.

שוב מתתי. אבל חזרתי! ואני ככל הנראה אמות שוב עוד מעט. אבל עד אז, יש לי בראש עוד לפחות פרק אחד שאני ממש רוצה לכתוב.
פסח כשר שמח יקירותיי!