נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

17 א

בערב אותו היום שבו קייטי הותקפה ישבו פרסי וחבריו באולם הגדול. כהרגלו, לקח פרסי את חלקי האוכל הטובים ביותר והניח בצד כדי לשרוף אותם באח של חדר המועדון מאוחר יותר.
"למה אתה עושה את זה תמיד?" שאל ג'רי בזמן שדחף לפיו כמות אוכל שהיתה מספיקה לסוס.
"זו מסורת משפחתית," ענה פרסי את התשובה הקבועה שלו, שהיתה ללא ספק עדיפה על "אני מעלה מנחה לאל יווני מלפני שלושת אלפים שנה שהוא במקרה גם אבא שלי".
"יש לך משפחה מוזרה," אמרה ברידג'ט בלי להביט בפרסי, כיוון שמבטה היה נעוץ בשוקולד שהיא החזיקה בידה. פרסי לא ראה מבט אוהב כזה מאז החתונה של אימו ושל פול.
"את אפילו לא יודעת עד כמה," אמר פרסי בעודו חושב על אחיו הקיקלופ, טייסון.
"אתה חלק מכת?" שאלה ברידג'ט בלי בושה. נראה שעניינה בחיים הורכב משוקולד, ספרות גותית ותיאוריות קונספירציה.
"בפעם המאה," ענה לה פרסי תוך גילגול עיניים, "לא".
"תגיד מה שאתה רוצה," אמרה ברידג'ט בחוסר אכפתיות פתאומי. "אני אגלה מה הסיפור של החצוינייה הזה."
פרסי עדיין התכווץ מבושה בכל פעם שהיא הזכירה את המילה 'חצוינייה', שהומצאה על ידו כשברידג'ט תיחקרה אותו בפעם הראשונה, כשהוא היה בן 12. בעקבות אותה שיחה זכורה לרע, חבריו של פרסי היו בטוחים שהוא חלק מכת סודית שעוברת בין יחידי סגולה באמריקה. כירון באמת צריך לצייד את החניכים בתירוצים אמינים יותר, כי בקצב הזה פרסי יאלץ להמציא כל כך הרבה שטויות, שאפילו ג'רי לא יאמין לו יותר.
"שיהיה לך בהצלחה עם זה," אמר פרסי לבסוף ואז פנה להמשיך לאכול את ארוחתו.
"אאמ, פאסי, יש ל'לדה הזאת מש'ו בשבי'ך", אמר ג'רי בפה מלא אחרי רגע שם שתיקה.
פרסי הביט לכיוון שעליו הצביע ג'רי, וראה ילדה קטנה ומתולתלת מביטה בו בפחד מהול בגועל. הילדה לטשה בפרסי עיניים, כאילו מעולם לא ראתה תלמיד שביעית קודם לכן.
"זה בשבילך," אמרה הילדה בקול צווחני מעט והושיטה לו גליל קלף קטן.
"תודה," אמר פרסי. הילדה הביטה בו לעוד רגע לפני שנסוגה במהירות לשולחן רייבנקלו, שם היא החלה להתלחשש עם שתי ילדות קטנות נוספות.
מה שהסיח את דעתו של פרסי מהילדות ומגליל הקלף היה צ'ארלס, שהגיע בדיוק באותו הרגע. גלימתו היתה מכוסה אדמה, ועל ידיו ניצנץ חומר בילתי מזוהה.
"עזרתי לספראוט," הסביר צ'ארלס במבט מותש. על פי הבעתו, נראה שהוא השתתף לכל הפחות בקרב מול דרקון, ולא עזר לנקש עשבים בחממה.
"מה קרה לך?" שאל ג'רי בזעזוע.
"שתלנו וויגנטרי*", אמר צ'ארלס.
"אוי ואבוי," אמרה אוליביה, שהתיישבה בדיוק גם היא. שיערה הארוך היה אסוף בקוקו מרושל, שהחמיא לה מאוד וגרם לה להיראות מעט פחות קפדנית. "איך פרופסור ספראוט גרמה לך להשתתף בזה?"
אוליביה רכנה קדימה והחלה להעמיס על צלחתה סלט.
"ביקשתי ממנה לעזור לי להתכונן לכשיפומטרי.." מילמל צ'ארלס בעצבנות בעודו מנסה לגרד מעל גלימתו את שארית האדמה.
"למה שלא פשוט תלך לספרייה?" שאלה אוליביה, ופרסי איבד את חוט השיחה. הארי, רון והרמיוני בדיוק נכנסו לאולם הגדול, ונראה היה כאילו הארי עצבני על משהו. הרמיוני ענתה לו משהו בחדות, והם התיישבו לאכול בכעס.
מה קרה להם? תהה פרסי. אלא שהוא לא יכל להמשיך ולעסוק בסוגיה זו, כיוון שאוליביה נגעה לו בכתף.
"פרסי? אתה איתנו? אתה מתכוון לפתוח את הפתק הזה או שכולנו נמשיך להסתקרן?" היא שאלה והמשיכה לטפוח לו הכתף.
"כן, כן," אמר פרסי והקיץ ממחשבותיו.
הוא פתח את גליל הקלף הקטן. שיעור נוסף עם דמבלדור, היום בשעה שמונה.
"יש לי עוד שיעור פרטי," אמר פרסי לחבריו. "היום בשעה שמונה".
ג'רי הציץ בשעונו. "השעה עכשיו שמונה ושתיים עשרה דקות," הוא עידכן.
פרסי קם מייד.
"אני חייב ללכת," הוא אמר. "להתראות, לילה טוב."
הוא הגיע מתנשף למשרד של דמבלדור בערך עשר דקות אחר כך.
"סליחה על האיחור, פרופסור," אמר פרסי בהתנשפות. לעזאזל עם טרטרוס ועם מה שאוויר חומצי עושה למערכת הנשימה.
"אין דבר, אין דבר," ענה דמבלדור בחביבות. "ההתראה היתה קצרה והאשמה תלויה בי. לצערי, כלל לא ידעתי שהערב אהיה בהוגוורטס, ועל כן לא יכולתי לקבוע איתך פגישה בארגון רב יותר."
דמבלדור קם ממקומו והחל לפסוע אל הארונית שבה מוחזקת ההגיגית.
"המתן רגע בבקשה," אמר דמבלדור בזמן בעסק בפתיחת הארונית.
בזמן הזה פרסי סקר במבטו את המשרד. מכשיר אחד משך תשומת ליבו. הוא היה מעין שילוב בין שעון ו.. ריק? פרסי לא ידע איך לקרוא לחומר המתערבל המשונה הזה, שצבעו היה אדום כל כך עד שכמעט נחשב לשחור. נראה היה שהחומר יונק אליו את האוויר סביבו, אבל בו בזמן נראה כאילו הוא מוציא אוויר נקי ונעים יותר החוצה.
"מה זה, פרופסור?" שאל פרסי בסקרנות. משהו בחומר המהפנט הזה משך אותו, והוא כמעט התפתה לגעת בו. הדבר היחיד שמנע ממנו לעשות את זה היה הקול הפנימי שלו, שגער בו באמירת 'אל תהיה מטומטם. תתרחק מזה כאילו זה גרובר שמנגן.' שעשע אותו לשים לב עד כמה דומה הקול הפנימי הזה לקולה של אנבת'.
"אה, חשבתי שזה יעניין אותך," אמר דמבלדור בחיוך קל. "זה ניסוי מעניין שמשרד הקסמים שלח לי. ניסו לשלב כאן זמן ומחשבה, אם כי למיטב הבנתי לא היתה תאוריה שהם בדקו."
לקח לפרסי רגע להבין את מה שדמבלדור אמר.
"אז אתה אומר לי שהחומר הזה הוא מחשבה?" שאל פרסי. ראשו החל לכאוב מהניסיון להבין.
"כמובן," ענה לו דמבלדור באותו קול רגוע להפליא. ניצוץ של שעשוע ברק בעיניו. "אלו מחשבות שהזמן שינה. זיכרונות, אם תרצה לקרוא לזה כך, שעיוותה הנוסטלגיה. אני מאמין שלמכשיר העדין הזה השלכות פילוסופיות עמוקות למדי, גם אם הוא אינו עושה שום דבר מועיל."
את סוף דבריו אמר דמבלדור בנימה עניינית, ופרסי נזכר במטרת השיעור המקורית.
"ובכן, אם ניגש לעניין," אמר דמבלדור. הוא ניגש במהירות מרשימה אל כיסאו שמעבר לשולחן. "אני רוצה להציג לך היום זיכרון קצר של קבצן זקן הידוע בכינויו 'חסר השיניים', תואר שללא ספק הולם אותו. את הזיכרון הזה השגתי במקריות מדהימה כל כך, עד שנראתה כאילו תוכננה מראש."
תוך כדי דיבורו, שלף דמבלדור בקבוקון קטן עשוי זכוכית, ומזג ממנו את הזיכרון אל תוך ההגיגית.
"שניכנס?" הציע דמבלדור והחווה בידו לכיוון הקערה.
פרסי התקרב אל ההגיגית, ורכן אליה עד שאפו נגע בחומר הלבנבן שבתוכה. בבת אחת הוא נתלש ממשרדו של דמבלדור ונפל אל סמטה חשוכה ומלוכלכת.
בקצה הסמטה השתרע בעצלות אדם, שפרצופו נראה מבוגר, אלא ששערותיו עוד לא החלו להאפיר. כלומר, הוא בערך בן שלושים ומשהו?
לפני שפרסי הספיק להקדיש לכך את מלוא תשומת ליבו, דמבלדור הופיע לצידו.
דמבלדור התקרב אל אותו אדם ונעמד לצידו. פרסי חיקה אותו בזמן שהביט סביב.
הסמטה לא נראתה כמו אותם מקומות מפוקפקים אך מלאי זוהר אפל בהם קובעים פושעים את משכנם. היא היתה מטונפת, מסוג המקומות שרק העלובים ביותר יקיימו את עצמם בהם.
חתול קטן עבר במהירות והבהיל את הקבצן, שקפץ בבת אחת מתנומתו וקילל בקול רם. החתול פלט שריקת אזהרה לכיוון הקבצן לפני שהמשיך בדרכו וטיפס על מספר ארגזים שהוצבו על יד קיר.
ידו של פרסי קפצה לכיס כשאישה הריונית יצאה פתאום מאחד הבניינים. היא היתה רזה הרבה יותר מאז שראה אותה לאחרונה, ובכל זאת פרסי זיהה אותה. זו היתה מרופי, אימו של וולדמורט. סבתא רבה של פרסי עצמו.
עיניה הוקפו עיגולים שחורים ומצב בגדיה, אם זה אפשרי בכלל, נראה כאילו הגיע לשפל חדש.
למרות זאת, פניה של מרופי היו נקיות, ולידה היא ענדה טבעת גדולה שפרסי הכיר מהזיכרון הקודם שבו צפה.
"מרופי, מה 'שמע," אמר חסר השיניים והינהן לכיוונה. "מה שלום התינוק? הוא כבר יוצא?"
מרופי הביטה בו באומללות, כאילו היא אינה מעוניינת אפילו בעניין הקל שהפגין בה הקבצן.
"אני אמורה ללדת מחר," היא ענתה לו. "אני אחזור מאוחר יותר, להתראות."
"חכי!" קרא חסר השיניים ונעמד במהירות. הוא תפס בידה של מרופי בתנועה כמעט אלימה. "יש לך כסף בשבילי?"
מרופי פלטה יבבה קטנה ונואשת, ופרסי נמלא רצון לסטור לקבצן. איך הוא לא רואה שהאישה הזו במצוקה?
"א-אין לי כסף," מילמלה מרופי בבהלה.
"חבל," אמר הקבצן ושחרר את ידה של מרופי באותה פתאומיות שבה נאחז בה מלכתחילה. הוא מילמל על נשים כמו מרופי שעוסקות במסחר מפוקפק, ולפתע נראה עליז הרבה יותר.
"אישה הגיעה לחפש אותך," אמר הקבצן.
מרופי, שעד אז מיששה את ליבה וניסתה להתרחק מהקבצן באיטיות, הזדקפה פתאום.
"היא אמרה לומר לך שאם את מוכנה, היא מחכה לך באותו מקום ממש עכשיו," אמר הקבצן, ולקולו התווספה מנגינה עליזה.
מרופי לא ממש חייכה, אבל הבעתה נעשתה בטוחה יותר מאשר קודם.
"תודה," היא אמרה ויצאה לדרכה. פרסי לא היה בטוח איך רגליה נושאות אותה, ועוד במהירות שכזאת.
רגע לפני שמרופי נעלמה מהעין, יצא הקבצן אחריה.
"בוא," אמר דמבלדור והחל לצעוד אחרי חסר השיניים.
ככל שהתרחקו יותר מהסמטה, כך התקרר מזג האוויר. גשם עז שטף את הרחובות, שעל פי מראם פרסי הניח שהם רחובותיה של לונדון. הגשם הפך לסופה של ממש, ולמרות זאת מרופי המשיכה את דרכה בנחישות כמעט בילתי אופיינית לה.
לבסוף, היא הגיעה אל בית קפה קטן וחמים, שהפיץ ריח נעים של בית. הריח הזכיר לפרסי את מחנה החצויים. זה שיפר מאוד את הרגשתו, עד הרגע שבו הוא הבין שבסערה כזו הריח היה אמור לאבוד ברוח. למרות שידע שכל זה התרחש כבר, ואין לו איך לשנות את האירועים, פרסי שלף את אנקלוסמוס וטפח בה בעצבנות על ירכו. הוא השאיר אותה בנתיים בצורת עט, אבל היה מוכן להפוך אותה לחרב יוונית בכל רגע שהצורך יעלה.
לעומתו, דמבלדור נראה נינוח לחלוטין, כאילו כל זה אינו אלא טיול אחר צהריים חביב על יד האגם.
"..תשמרי על הטבעת בשבילו?" אמרה מרופי ממקומה על יד השולחן. בקולה נשמעה אי ודאות, כאילו היא עוד מתלבטת אם המעשה שהיא עושה נכון.
"אני אשמור," הבטיחה האישה השנייה. פרסי הביט בה בפעם הראשונה, וצעד לאחור מרוב תדהמה.
מי שישבה מול מרופי היתה לא אחרת מאשר אפרודיטה, אלת האהבה והיופי. הוא לא היה בטוח כיצד הוא זיהה אותה, שכן הופעתה היתה שונה מאוד מהדרך שבה היא הופיעה בפניו בפעמים הקודמות, אבל ידע שזו היא באותה בהירות שבה ידע ששמו פרסי.
מה בשם כל האלים ממעל היא עושה כאן?
נראה שחסר השיניים חש באותו השפעות שפרסי חש בפעם הראשונה שפגש באלה הנוצצת. הוא ניסה לנקות את עצמו מעט ושיפשף את פניו בחוזקה, כאילו כך יוכל להסיר אותן מעליו וללבוש במקומן פרצוף מושך יותר.
מרופי הסירה מאצבעה את הטבעת והעבירה אותה לאפרודיטה, שבתמורה העבירה לה שקיק קטן ששיקשק ממטבעות.
מרופי קמה ללכת, אלא שבאותו רגע היא פלטה זעקה כאובה. סביב רגליה החלה להיקוות שלולית קטנה של מים, ופרסי הבין שהוא צופה, למרבה האימה, בתחילתה של לידה.
אפרודיטה קמה ממושבה וטפחה על כתפה של מרופי בהבעה נגעלת.
"ראינו מספיק," אמר דמבלדור בשקט, ופרסי חש שהיא מתרומם מעלה. רגע אחר כך הם עמדו שוב במשרד של דמבלדור.

*צמח אמיתי שמוגלגים כמונו לא מכירים. אם תרצו להרחיב את ידיעותכן עליו, חפשו את מדריך הצמחים הקרוב אליכם. היות ואף סופר שמכבד את עצמו לא ישמיט צמח חשוב כל כך מספר הלימוד שהוא כותב, תוכלו למצוא את המידע על צמח הוויגנטרי באות ו'.