נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

23

פרסי נאנח כשהביט בצלליתם הרחוקה של הארי ודמבלדור הולכת וקטנה. הליכה ארוכה להוגוורטס חיכתה לו, והוא לא שש להתחיל בה.
בפעם הראשונה בחייו, פרסי היה אסיר תודה על השנאה של זאוס כלפיו. האל הזועם היה אולי קוץ בישבן, אבל לפחות הוא מנע ממנו כרגע את הצורך לעוף לטירה עם דמבלדור.
"בוא, שב בפנים, אני אתן לך משהו לשתות לפני שתצא להוגוורטס," אמרה מדאם רוזמרטה. היא הידקה לגופה את החלוק הצמרירי שלבשה ומיהרה להיכנס לפונדק בלי לחכות לתשובה מצידו של פרסי.
פעמון קטן צלצל כשפרסי פתח את דלת הפונדק. ריח נעים, של נקיון ואוכל, מילא את ריאותיו של פרסי. נרות דלקו בכנים והאירו את החדר, ואש פצפצה באח בשמחה.
השלווה והחמימות בחדר הפונדק היתה מנוגדת כל כך למערת ההורקרוקס, שנדרש לפרסי רגע לעכל שהמקום אמיתי, ולא רק פנטזיה שדמיונו הקודח ברא.
"תודה," אמר פרסי כשהתיישב בגמלוניות על יד שולחן אקראי. הוא לא יכל שלא להרגיש בדידות כשישב לבדו בחדר הערוך לשלושים איש לפחות.
מדאם רוזמרטה לא ענתה. היא התרוצצה מעבר לדלפק, עסוקה במשהו שפרסי לא ידע מהו. זה לא הפריע לפרסי, שהתמתח והתרפק על משען הכיסא. היה לו נוח באופן מפתיע בהתחשב בעובדה שהוא ישב על כיסא עץ פשוט.
"תרצה בירצפת?" שאלה מדאם רוזמרטה. קולה הגיע אליו כמו מתוך חלום.
"כן, אני אשמח," ענה לא פרסי. גיצי האש המתעופפים באוויר לכדו את מבטו, והוא פנה להביט בהם. אולי הוא ירשה לעצמו לנוח קצת, לפני שיצא להוגוורטס...
"אינקרצרוס."
פרסי בקושי הספיק לחשוב מה בשם האלים קורה כאן, לפני שחבלים התהדקו לגופו והוא נפל לרצפה. באופן אופייני לו, הוא נפל בפניו לרצפה. פיו התמלא בטעם הלימוני של חומר ניקוי.
קול פסיעות נשמע, הולך ומתקרב לפרסי. פרסי ניסה להאבק בכבליו, אלא שידיים תפסו בו בגסות והחלו לגשש בכיסיו. הידיים החרימו את השרביט והעט הכדורי של פרסי, וגם כמה אוניות שבמקרה היו לו. אחר כך הידיים גילגלו את פרסי, הופכות אותו כך שפניו יפנו כלפי מעלה. ידיו נלחצו אל כיסיו הריקים.
עיניה של מדאם רוזמרטה, שקודם לכן היו מעוגלות מרוב פחד, נראו כעת ריקות. היא גהרה מעל פרסי, שרביטה שלוף בכוננות. היא לא מצמצה, לא התנודדה במקומה ולא הניעה את ידיה. למעשה, פרסי היה משוכנע שראה רובוטים חיים יותר ממנה.
פרסי ניסה לחשוב. הוא לא יכל להגיע לפגיון שמוטמן בנעל שלו, והשרביט שלו נלקח ממנו. אנקלסמוס תחזור לכיסו בעוד מספר רגעים, כמובן, אבל זה לא יועיל לו במיוחד - הוא לא יוכל לפתוח אותה בלי לשפד את עצמו.
עזרה לא תגיע - היחידים שידעו איפה הוא היו הארי ודמלבדור, והם ככל הנראה היו בדרכם להתמודד עם אוכלי המוות.
אם ככה, מה נשאר לו לעשות?
ככל הנראה, השיטה החביבה על אנבת' - משיכת זמן.
"אז, למה בעצם קשרת אותי?" שאל פרסי בחביבות.
מדאם רוזמרטה לא ענתה. לא ניכר בפניה אם היא בכלל שמעה אותו.
"כלומר, תמיד חשבתי שאת ממש בסדר," המשיך פרסי. "את הרי מיודדת עם כל הצוות של הוגוורטס והכל. או שזה פשוט תחביב שלך, לקשור מדי פעם לקוחות? משהו בסגנון של שברת-שילמת?"
אבל מדאם רוזמרטה עדיין לא הגיבה. היא רק המשיכה לגהור מעליו בהבעה קפואה.
"אני חייב לומר שזה היה לא צפ - " יותר מזה לא הספיק פרסי לומר, כי מדאם רוזרטה קטעה אותו.
"אם תמשיך לדבר, תשותק," היא אמרה בקול מכני. פרסי השתתק.
מדאם רוזמרטה לא נראתה אנושית כשעמדה ככה, בקיפאון שכזה. בעיניה לא נראה שום סוג של רגש - שנאה, אשמה, קור. היא לא העבירה את משקלה מרגל לרגל, לא מצמצה ולא הזיזה את ידיה.
מה זה אומר? היא בעצם אוטומטון? היא מפלצת?
לא נראה לפרסי שזה המצב. הגיוני יותר שהתשובה תגיע מעולם הקוסמים, לא מעולם המיתולוגיה. אם ככה, אולי היא תחת קללת אימפריוס? כן, זה סביר מאוד.
פרסי התפתל. החבלים שפשפו את זרועותיו כשניסה לשלוח אותן לעבר רגלו. אם הוא רק יצליח להגיע לפגיון שלו -
הפעמון צלצל שנית כשהדלת נפתחה. ריח רע, של חיה מלוכלכת ודם, הגיע לאפו של פרסי. צעדים כבדים, מגושמים, נשמעו בחדר, מרעידים את הרצפה. הצעדים התקרבו במהירות אל כיוונם של פרסי ומדאם רוזמרטה.
משיכת אף קולנית נשמעה, והאדם שיצר את הצעדים נגלה לפרסי. לאדם היה שיער אפור, מלא קשרים. הגלימה שלבש האיש - גלימה שחורה שראתה ימים טובים יותר - היתה מונחת עליו כאילו היא הדוקה מדי ולא נוחה.
"זה הילד?" שאל האיש. הוא דיבר במעין נביחה צרודה, באופן כזה שפרסי מעולם לא שמע אצל בן אנוש קודם לכן.
"זה הוא," אישרה מדאם רוזמרטה. סוף סוף, היא זזה. היא הניחה את שרביטה על השולחן הקרוב אליה, ואז רכנה אל פרסי. היא תפסה בחבלים הקושרים אותו ומשכה אותו לעמידה. פרסי נעזר בה יותר משהיה רוצה, כיוון שרגליו היו צמודות זו לזו.
האדם תפס בחבל, ואצבעותיו התחככו בגבו של פרסי. בחילה גאתה בו - כפות ידיו של האיש היו מטונפות, וציפורניו ארוכות ומלוכלכות. ידו של פרסי התגנבה באיטיות אל כיסו, והוא שמח לגלות שאנקלוסמוס כבר חזרה אליו. הוא יחכה עוד קצת, כדי לגלות לאן בדיוק האיש רוצה לקחת אותו, ואז הוא ישחרר את עצמו.
הגבר הזר העביר את ידו בשיער של פרסי ורחרח את האוויר בעונג. פרסי שינה את דעתו באחת - אין סיכוי שהיצור הזה הוא בן אנוש.
"יש לו ריח מוזר," נהם הגבר. הוא התחיל ללכת, מחייב את פרסי לקפץ בעקבותיו. פרסי הרגיש מגוחך, אבל הוא לא יכל להפריד את רגליו כדי ללכת בצורה רגילה.
"לאן אנחנו הולכים?" שאל פרסי כשיצאו החוצה. הרוח הלילית פרעה את שיערו.
"לאחוזת מאלפוי," אמר הגבר. הוא אילץ את שפתיו להוציא את המילים, כאילו לא רצה להכיר בהן.
"למה לא להוגוורטס?" שאל פרסי. "חשבתי ששם קורים הדברים."
האדם נעץ בו מבט זועם וחשף שיניים. שיניים מחודדות מדי, הבחין פרסי.
"או שהם פשוט שלחו אותך להיות הבייביסיטר שלי בזמן שהם נלחמים?" שאל פרסי בעוקצנות, אף שלא היה לו מושג מי הם אותם 'הם' שעליהם דיבר.
"שתוק," אמר הגבר, אבל פרסי ראה שלמילותיו יש השפעה. האיש עצר, כאילו שקל את צעדיו מחדש.
פרסי שקל גם הוא את צעדיו. הוא חייב להיזהר במה שיגיד - אסור לו להיראות להוט מדי ללכת להוגוורטס, ובכל זאת הוא צריך לדחוק באדם הזה מספיק כדי שייקח אותו לשם.
"פשוט נראה לי מוזר שיבזבזו אותך כשמרטף במקום לשלוח אותך להילחם," אמר פרסי.
הגבר נחר בבוז והעיף בו מבט מלא סלידה.
"אמרתי לך לשתוק," אמר הגבר, כעסו גלוי.
"זה נשמע מבאס, שמרחיקים אותך מדברים שקורים," המשיך פרסי, מתעלם מדבריו של הגבר. האיש המגודל מלמל משהו בתגובה.
"אז לאן אמרת שהולכים?" שאל פרסי.
פרצופו המכוער של הגבר התעוות כשניסה לחשוב. פרסי כמעט יכל לשמוע את המחשבות בראש שלו - הוא מעדיף למלא אחר ההוראות, או ללכת להוגוורטס ולקחת חלק בהתרחשויות?
"אם תעשה שטויות, זה הסוף שלך," הזהיר האדם.
פרסי משך בכתפיו באגביות.
"זה לא שיש לי הרבה מה לעשות בלי שרביט," הוא אמר. הגבר נהם שוב, ואז תפס שוב בחבלים שקשרו את פרסי.
פרסי חש, בפעם השלישית באותו ערב, את התחושה הלוחצת של התעתקות. האוויר נעתק מריאותיו, והוא מצא את עצמו עומד ברחוב מצחין. הרחוב היה צר מהרחוב שבו עמדו  רק לפני רגע פרסי והגבר הזר. אורות קטנים כמעט ולא האירו את הרחוב האפלולי, והחושך שרר.
הגבר דחף את פרסי, מכריח אותו להתקדם לכיוון דלת של אחת החנויות. הדלת היתה פתוחה, ומעליה נכתבו מילים שריקדו לעיניו של פרסי.
"איפה הארון הזה?" שאל הגבר בקול גס. פרסי קיפץ בעקבותיו ותהה בינו לבין עצמו הם. הם בדרך לאחוזת מאלפוי או להוגוורטס?
החנות היתה מלאה בחפצים משונים, כאילו הם הגיעו בטעות למחסן של הרמס או משהו כזה. בקבוקי שיקויים נצנצו בהזמנה בארון מדפים, וגולגולת חייכה אליו ממעמד מוגבה.
איש זקן וקטן מיהר לגשת אליהם. האיש נראה מבוהל לחלוטין, אף שהתאמץ בכל כוחו להיראות בשליטה.
"החנות סגורה למבקרים," אמר הזקן. "אלא אם כן אתם מבקרים מיוחדים...?"
"כן, כן, פשוט תראה לנו את הארון ועוף מפה," אמר האדם שהחזיק בפרסי ונופף בידו בחוסר סבלנות.
"בוא - אה, בואו - אחרי," אמר הזקן. עיניו רפרפו על פרסי לפני שהוביל אותם לחדר אחורי. הוא נראה כאילו הוא שואל את עצמו - איזה מן אדם מטורף מחזיק נער כבול בחבלים ומחפש ארונות להנאתו? פרסי שאל את עצמו את אותה השאלה.
"זה הארון," אמר הזקן. הוא הצביע על ארונית עץ, שהיתה גדולה מספיק כדי לאחסן בה אדם. לא היו מדפים בארונית.
הגבר דחף את פרסי לתוך הארון. הפנים שלו נתקעו בדפנת הארון מעוצמת הדחיפה.
ממש, אבל ממש, נמאס לי שהפרצוף שלי נתקע בדברים, חשב פרסי במורת רוח.
למרבה הזעזוע, הגבר נכנס לארון בעקבותיו של פרסי. הגבר נדחק אל פרסי, מתכווץ ככל יכולתו, בזמן שהזקן סגר את דלת הארון.
יותר מאי פעם, פרסי היה בטוח שהוא עומד למות. לא החייז"לים יהרגו אותו, ואפילו לא וולדמורט; מה שיהרוג אותו יהיה ריח הגוף הנוראי של האדם המלוכלך שלצידו.
פרסי נשם מהפה בניסיון לא להריח, אבל לא היתה דרך לחסום את הצחנה שהדיף האדם הזה. הוא היה בטוח שאי שם אלות הגורל יושבות וצוחקות. יותר מאי פעם, פרסי היה בטוח שהן מתחרות ביניהן במי-תצליח-להרוס-את-חיים-של-פרסי-ג'קסון-בצורה-הכי-טובה.
במשאלה הבאה שלו, החליט פרסי, הוא עומד לבקש שאלות הגורל יפוטרו. או שהוא פשוט ימצא אותן ויחבוט בהן עם נבוט. או אפילו יותר טוב, הוא יזרוק את המסרגות המטופשות שלהן לים. ואז הוא ישתעשע בלהזיז את המסרגות ממקום למקום כדי שהן לעולם לא ימצאו.
המחשבה על זה עודדה אותו מספיק כדי להזדקף בזמן שהארון היטלטל במקום בפראות.
לרגע אחד פרסי הרגיש כאילו הוא מתפורר לאלפי חלקים, שמתפזרים אוויר ללא יכולת להתחבר שוב.. הוא כבר לא נשם, והלב שלו לא פעם יותר. הוא היה חלקיקים קטנים, אטומים חסרי חשיבות ביקום הענק..
כל זה נמשך רק לרגע אחד, ומייד פרסי התגבש מחדש. הוא שוב היה דחוק לדפנת ארון, כלוא בחלל צפוף עם אדם זר לחלוטין.
הגבר פתח את דלת הארון בבעיטה ויצא. הוא משך את פרסי החוצה מהארון, ופרסי הופתע לראות שהוא כבר לא בחדר האחורי של אותה חנות אפלה.
הוא היה עכשיו בחדר עמוס, וחפצים שונים הציצו אליו מכל מקום שאליו הסתכל. ספרים, מחברות, עטי נוצה ובקבוקי שיקויים ניצבו על שולחנות וארונות שעמדו בכל מקום אפשרי. היו מטאטאים על הרצפה, זרוקים על יד ערימות של קדירות. באחת הקדירות בעבע נוזל סגלגל, וצחקוק עליז עלה ממנו. כלוב חסר דלת, שבתוכו היה שלד של חיה לא מזוהה, ניצב על פסל ראשו של אדם זקן ומכוער. פסל הראש התכער אפילו יותר כיוון שמשום מה הונחו עליו פאה ונזר יהלומים. פרסי שאל את עצמו בכמה מקומות מוזרים עוד יבקר הערב.
הגבר רחרח את האוויר. חיוך גדול, זדוני, התפשט על פניו.
"יש ילדים שמה," הוא אמר. האופן שבו הגה האמר את המשפט, בנביחה צוחקת, גרם לו להישמע מרושע.
"קדימה."
פרסי נגרר בעקבות השובה שלו, שהסתובב בין החפצים בחיפוש אחר היציאה. נדמה שחלף נצח לפני שהם איתרו את הדלת החוצה ממבוך החפצים.  נצח נוסף חלף עד שהצליחו השניים לפלס את דרכם אל היציאה.
הגבר המגודל השמיע קול חייתי - קול שהיה שילוב בין נהמה לגרגור - כשהם יצאו סוף סוף מהחדר. למרבה ההפתעה, פרסי לא יכל לראות כלום; בחלל סביבו שררה עלטה מוחלטת. באוויר עמדו שאריות ריח של שרי.
פרסי שמע את הגבר לידו נושם עמוק, מרחרח את האוויר בחוזקה. הגבר תפס בידו של פרסי בעוצמת מכאיבה, נועץ בבשרו את ציפורניו המטונפות. הגבר הוביל אותו בחשכה, ולפרסי לא נותרה ברירה אלא ללכת אחריו.
אור הופיע בפתאומיות. המעבר החד בין חושך לאור הכאיב לעיניו של פרסי, ולקח לו רגע לקלוט איפה הוא נמצא; זה היה מסדרון בהוגוורטס. הגבר עזב אותו והתקדם, מסמן לו לבוא בעקבותיו.
הקלה התפשטה בפרסי וחיוך נפרש על פניו. הוא שלף מכיסו את העט שלו ושלף את הפקק. בבת אחת צמח העט והפך לחרב יוונית, שהיתה מאוזנת באופן מושלם בידיו. פרסי שיסף את החבלים שכבלו אותו. הם נפלו לרצפה ברחש חלוש.
פרסי סובב את כתפיו ומתח את ידיו. הוא לא הרגיש בזה עד עכשיו, אבל התנוחה שבה נכבל גרמה לזרועותיו להיתפס.
"תודה על הטרמפ, אני חושב שאני אסתדר מכאן," אמר פרסי. הגבר הסתובב באחת, הבעת פניו המומה.
"מה - איך - " היו המילים היחידות שהספיק לומר לפני שפרסי חבט בראשו בעזרת קת החרב שלו. האדם צנח לרצפה כמו בובה שחוטיה נחתכו.
מה עכשיו? חשב פרסי. קודם כל, הוא צריך למצוא את הארי ודמבלדור. פרסי המשיך במורד המסדרון ונעצר כשהגיע להתפצלות. הוא יכל להמשיך ישר, אל המדרגות שיובילו אותו לקומה השמינית, או לפנות שמאלה, אל עבר כיתות הלימוד.
פרסי הציץ לצדדים, אבל לא ראה אף אדם שיעזור לו למצוא את הדרך. בסופו של דבר, אחרי התלבטות קצרה, החליט פרסי להמשיך עם המסדרון. הוא יעלה לקומות העליונות, וימצא את הדרך אל האות האפל.
במשך דקות ארוכות פרסי חיפש את דרכו. הוא עבר בריצה מסדרון אחרי מסדרון, טיפס גרם מדרגות אחרי גרם מדרגות, ומתח הצטבר בו. למה הוא לא שומע קולות? ללא ספק היתה חדירה של אוכלי מוות לבית הספר. האם יכול להיות שכולם כבר מתו, שפרסי איחר את המועד?
אבל לא, פרסי לא איחר. ליבו זינק כשהוא שמע פיצוץ חזק ואחריו צעקות. הוא רץ במהירות האפשרית, ונזכר לסגור את אנקלוסמוס רק רגע לפני שהגיע אל המקום שבו נלחמו הקוסמים.
"זה נגמר, הגיע הזמן ללכת!" צעק קול מוכר.
מעבר לפינה הגיחו סנייפ ומאלפוי. הם ברחו מפני דבר משהו, ורגע אחריהם הופיעו שתי דמויות. פרסי פינה להם את הדרך. הוא ידע שסנייפ חבר במסדר עוף החול, כלומר בטח יש סיבה שהוא רץ ככה..
"נראה מה תגידו על זה!" צעקה הפרופסור מקגונגל בדיוק כשפרסי פנה. המראה שנגלה לעיניו היה מראה של חורבן. קיר התמוטט, ואבק התפזר בכל מקום באוויר. נוויל שכב על הרצפה, פניו חיוורים, אבל לא היה זמן להתעמק בזה; הארי, בהבעת יגון וטירוף, דלק אחרי סנייפ ומאלפוי.
פרסי תפס בזרועו של הארי.
"הארי, מה קורה כאן?" הוא שאל.
הארי כנראה היה מטושטש מכדי לשאול את פרסי איך הגיע לשם. הוא השתחרר מאחיזתו של פרסי, אמר לו משהו במהירות והמשיך לרוץ. פרסי לא שמע את דבריו של הארי, כנראה כי היה מטושטש גם הוא; אחרי לילה כמעט ללא שינה והמאמץ שהשקיע קודם ביצירת הסערה, הדבר היחיד שהחזיק אותו ער היה האדרנלין.
נראה שפרסי פספס את הקרב. אוכל מוות ענק שכב מת על יד שברי הקירות, וג'יני ניסתה, ללא הצלחה, לחלץ את כף רגלה מהאבן שנפלה עליה.
"פרסי?" שאלה ג'יני. "מה אתה עושה כאן?"
"הגעתי מאוחר מדי?" שאל פרסי. הוא מיהר להתכופף, וניסה, יחד איתה, להרים את האבן מרגלה הפצועה.
"אל תבזבז עליי זמן," היא אמרה בבהילות. "אני אסתדר, לך לעזור להארי."
"אבל - "
"לך!" היא אמרה. "הוא אמר משהו על זה שצריך לתפוס את סנייפ. אם אתה עוד יכול להילחם, לך לעזור לו."
פרסי הנהן, ואז פנה לרוץ. עקבות עשויות דם הובילו אותו במורד המדרגות. הוא כמעט נתקע בטד, שענד את סיכת המדריך שלו על חולצת הפיג'מה שלו.
"פרסי! אתה יודע מה קורה? שמענו רעש, ואמרו משהו על האות האפל - "
פרסי הדף אותו מדרכו.
"אני אסביר אחר כך!" צעק פרסי תוך כדי שהמשיך בריצתו. הוא היה עייף מכדי לזכור שגם הוא, בדיוק כמו טד, לא יודע מה קורה...
הלמות ליבו היו הדבר היחיד ששמע בזמן שדהר במסלול העקבות, מתקדם אל אולם הכניסה ומשם אל המדשאות החשוכות.
במדשאות אבדו העקבות. בחושך, ללא אף מקור אור, פרסי לא יכל להבחין יותר בעקבות שהורו לו את הדרך.
קבוצת אנשים קטנה התקהלה לא רחוק ממנו, בתחתית מגדל האסטרונומיה. בחוסר ברירות טובות יותר, פרסי פנה אליהם.
התלחשויות מבוהלות נשמעו בקבוצת האנשים בזמן שפרסי פילס בכבדות את דרכו קדימה.
הוא קפא כשראה סביב מה התקהלו האנשים.
גופו של דמבלדור שכב בעשב הגבוה, זרועותיו ורגליו מעוקמות בזוויות מוזרות.
פרסי הביט בגופתו הרצוצה של דמבלדור. הניצוץ הקבוע בעיניים הכחולות נעלם, והן בהו באוויר, פתוחות אך לא רואות.
התשישות חנקה אותו מבפנים, מערפלת את הצער שהיה עשוי לחוש. פרסי הביט בגוף המוארך שלפניו, ואז רכן ועצם את עיניו של המנהל. הוא הזדקף שוב.
עכשיו, כשעיניו היו עצומות, כמעט היה אפשר להעמיד פנים שהוא ישן, שבכל רגע יקום ויחייך בעליצות..
להתראות, חשב פרסי בעצב רגע לפני שצנח אל הקרקע. שם, על יד קליפתו הריקה של אלבוס דמבלדור, פרסי קרס ונרדם.

מקווה שנהנתן מהפרק:)
סליחה שלקח לו הרבה זמן לעלות, הייתי צריכה לכתוב אותו פעמיים כי נמחק לי משום מה.
מקווה שכולכם בטוב ומצליחים להתמודד עם המצב בצורה טובה.
ובלי קשר לכלום, אני בבייביסיטר ויש כאן את הכלב הכי מסריח שראיתי בחיים. ממש נמאס לי ממנו.
לילה טוב אנשים