נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

20 א

פחות מיום עבר מאז שרון והרמיוני התגנבו יחד לאגם, והארי כבר הרגיש מבודד מהם. הוא לא יכל שלא לשים לב למצב הרוח הטוב במיוחד של רון או לחיוכים שהרמיוני חייכה מדי פעם, ללא סיבה נראית לעין. הארי החליט בינו ובין עצמו שלא ישאל אותם על זה - מה שקרה באגם הוא עניינם הפרטי.
ובין כה וכה, הרהר הארי, היה משהו צפוי ברגשות שלהם אחד כלפי השנייה. רק שהוא לא חשב שזה יקרה כל כך מהר, והוא חשש ממה שזה יעשה לקשר ביניהם כחבורה.
מחשבות בנושא הזה טרדו את הארי לאורך היום, דוחקות הצידה נושאים משניים כדוגמת הלימודים. רק בשעות הצהריים נזכר הארי בדבר נוסף שראה במפה אתמול; פרסי גם היה על יד האגם, ואיתו מישהי בשם בסי.
הארי לא היה בטוח למה פרסי לא היה בחדר המועדון שלו בשעה כל כך מאוחרת בלילה, וראשו הסתחרר מהנסיון לנחש מה עשה שם. הוא היה משוכנע יותר מאי פעם שפרסי זומם משהו, או לכל הפחות מסתיר דבר מה חשוב שעליו לגלות.
מחשבות מעין אלו שוטטו בראשו של הארי גם בשעה שישב וניסה, יחד עם רון העליז, לעשות שיעורי בית בתורת הצמחים. הם כמעט ולא הספיקו להתקדם כשהרמיוני ניגשה אליהם, מחזיקה בידיה גליון ישן של עיתון. על פניה היתה מרוחה ארשת שמחה ותכליתיות, והיא הגניבה מבט קטן אל רון לפני שהתיישבה.
"אני רוצה לדבר איתך, הארי," אמרה הרמיוני.
"על מה?" שאל הארי, מעט נבוך. מה אם היא רוצה לספר לו מה קרה יום קודם באגם? הוא ממש לא רצה לשמוע פרטים.
"על זה שמכונה 'הנסיך חצוי הדם'," ענתה הרמיוני, וכתפיו של הארי רפו.
"לא שוב," הוא נאנח. "אולי תרדי כבר מהנושא הזה?"
"אני לא ארד מזה," אמרה הרמיוני בתקיפות, ארשת השמחה על פניה מתחלפת בעקשנות. "לא לפני שתקשיב לי עד הסוף. ניסיתי לברר על אנשים שהיו מסוגלים להמציא לחשים אפלים כתחביב - "
"זה לא היה תחביב שלו - "
"שלו, שלו - מי אמר שזה בכלל הוא ולא היא?"
"כבר ניהלנו את השיחה הזאת," אמר הארי ברוגז. "נסיך, הרמיוני, נסיך!"
"בסדר!" אמרה הרמיוני, וכתמים אדומים בערו על שתי לחייה בזמן שהטיחה על השולחן מולו את גליון העיתון שהביאה איתה. "תראה את זה! תסתכל על התמונה!"
הארי הרים את העיתון המתפורר והביט בתמונה המתנועעת. גם רון רכן להסתכל. בתמונה נראתה נערה צנומה, בעלת אף נשרי ושיער דליל, שהביטה ברוגז אל כיוון המצלמה. בתחתית התמונה היה כתוב -
"איילין פרינס, קפטן נבחרת הגוג'ואים של הוגוורטס."
"על מה אנחנו מסתכלים?" שאל הארי. הוא רפרף בעיניו על הכתבה, שהיתה סקירה משמימה למדי על תחרויות בין בתי ספר.
"שמה היה איילין פרינס. 'פרניס' זה נסיך באנגלית," ענתה הרמיוני בשלווה.
הארי הביט בה לרגע קצר, עד שהבין למה היא מתכוונת.
"אין סיכוי."
"נו, למה לא? הארי, אין נסיכים אמיתיים בעולם הקוסמים! אם זה לא כינוי, או סתם שם שמישהו המציא לעצמו, זה חייב להיות שם אמיתי, נכון? אז אם, נניח, אבא שלה היה קוסם ששם המשפחה שלו היה 'פרינס', ואמא שלה היתה מוגלגית, אז זה אומר שהיא 'פרינס חצוית דם', ומכאן הגיוני שהיא תמציא כינוי כמו הנסיך חצוי הדם!" עיניה של הרמיוני ברקו בהתלהבות, כפי שתמיד נראו כשפתרה תעלומה טובה או הצליחה שיעורי בית קשים במיוחד.
"ובכל זאת, משהו כאן די.. מופרך, את לא חושבת?" אמר הארי, גלגלי מוחו מסתובבים. משהו בו פשוט ידע שהנסיך הוא בן, בניגוד למה שהרמיוני מתאמצת כל כך להוכיח.
"מופרך?" התפלצה הרמיוני, קולה מטפס. "מופרך? זה לא יותר מופרך מלומר ש - " הרמיוני הביטה לצדדים לפני שהנמיכה את קולה והמשיכה - "שמאלפוי הוא אוכל מוות!"
"אמרת בעצמך שמשהו בכל הסיפור איתו מוזר," רתח הארי בעלבון, מרגיש את פניו מתלהטות. סירובם המתמיד של רון והרמיוני לראות את האמת לגבי מאלפוי שיגע אותו.
"אני עדיין מסכימה איתך שמשהו מוזר," ענתה הרמיוני, נעלבת גם היא. "אבל מכאן ועד לקרוא לו אוכל מוות יש מרחק גדול מאוד, ככה שזה מופרך לא פחות מהתיאוריה שלי לגבי הנסיך."
"ובכל זאת יש לי הרבה יותר הוכחות משלך יש," אמר לה הארי בתוכחה.
"ומה לגבי הדעות שלך על פרסי? להן יש הוכחות?" שאלה הרמיוני, נאחזת בכיוון החדש כאדם טובע האוחז בגלגל הצלה.
"את יודעת טוב כמוני שהוא מסתיר משהו," אמר הארי בקול תקיף ושקט, מאלץ את הרמיוני לרכון כדי לשמוע את דבריו. "הוא הנכד של וולדמורט, הוא נלחם בבחורה ההיא באמצע הרחוב ואיכשהו הוא תמיד נמצא בסביבה כשמשהו קורה. את יכולה להכחיש שמשהו מוזר כאן?"
"אני לא יכולה להכחיש את זה," ענתה הרמיוני, קולה תקיף ושקט כקולו של הארי. "אבל אני גם לא יכולה להצדיק את האובססיה שלך כלפיו. כבר חודשים שכל מה שאתה חושב עליו זה מאלפוי ופרסי, ואם אתה שואל אותי, זה פשוט לא בריא."
הארי הביט בה בתדהמה. האובססיה שלו?
"תראה," אמר רון, מתערב בשיחה לראשונה. "יש בפרסי משהו מוזר, זה בטוח. אבל מי יודע למה? אולי זה כי הוא אמריקאי. ידוע שאמריקאים מוזרים. וכולנו יודעים שמאלפוי הוא אידיוט רברבן. חשדנו בו כבר הרבה פעמים, ולא צדקנו אפילו פעם אחת."
הארי שקע בכורסה, מאוכזב. לא היה שום טעם בויכוח הזה, שהם ניהלו כבר עשרות פעמים בעבר. רון והרמיוני בכל אופן לא ישתכנעו, בלי קשר למה שיגיד.
"בואו פשוט נעשה שיעורים, בסדר?" שאל הארי, מובס.
הרמיוני הנהנה לאיטה, ורון שלח בו מבט של הקלה.
שתיקה השתררה ביניהם, ולמספר דקות הרעשים היחידים ששמעו היו רעשי הרקע משאר התלמידים במועדון.
רון והרמיוני החלו להתדיין ביניהם על אחת השאלות, מנסים להקליל את האווירה. הארי הצטרף אליהם, וכל המתח נעלם. הוא עדיין היה משוכנע שהצדק איתו בכל הנוגע למאלפוי ולפרסי, אבל כבר לא היה לו כל כך דחוף להוכיח את זה לרון והרמיוני. לא כרגע, בכל אופן.
"הארי!" קרא נוויל, שהגיח באותו רגע מהחור שמאחורי האישה השמנה. "אמרו לי להעביר לך את זה," הוא העביר להארי גליל קלף קטן.
"תודה, נוויל," אמר הארי בהיסח דעת ופנה לפתוח את המכתב. נוויל פנה להסתכל על השאלה שבה נתקעו בזמן שהארי קרא את המכתב. ליבו זינק, והוא נעמד במהירות.
"מה כתוב שם?" שאל רון ברגע שנוויל נעלם לכיוון חדר השינה. הרמיוני התיקה את עיניה מהתשובה שניסח נוויל והביטה בהארי בסקרנות.
"זה מדמבלדור. הוא רוצה שאני אגיע למשרד שלו בכל המהירות," אמר הארי בהתרגשות.
שלושתם הביטו זה בזה.
"בחיי," לחש רון. "אתה חושב שאולי.. הוא מצא..?"
"כדאי שאגש לבדוק, לא?" אמר הארי בחיוך. הרמיוני ורון איחלו לו בהצלחה בזמן שהוא מיהר החוצה לכיוון משרדו של דמבלדור. דממה עמדה במסדרונות, והארי נזכר שהשעה היא שעת ארוחת ערב; רוב התלמידים בוודאי אוכלים באולם הגדול.
ואז שמע הארי צווחה וקול ניפוץ. הוא עצר והקשיב.
"איך - אתה - מעז - אאאאה!"
הרעש בקע ממסדרון סמוך; הארי רץ לעברו, שרביטו שלוף בכוננות וגלימתו מתנפנפת סביבו. לעינו נגלתה הפרופסור טרלוני, שרועה על הרצפה, ראשה מכוסה באחד מצעיפיה הרבים. לידה היו מוטלים כמה בקבוקי שרי, ואחד מהם היה שבור.
הארי מיהר לעזור לפרופסור טרלוני לקום על רגליה. היא שיהקה בקול, העבירה יד על תסרוקתה ונעזרה בזרועו המושטת של הארי כדי להתרומם.
"מה קרה, פרופסור?"
"שאלה מצויינת!" היא ענתה בקול צווחני. "טיילתי לי כאן להנאתי, הירהרתי בסימנים מבשרי רעות שבמקרה יצא לחזות..."
אבל הארי לא היה מרוכז בדבריה. הוא בדיוק קלט איפה הם עומדים; מימינו היה שטיח הקיר עם תמונות הטרולים המרקדים, ומשמאלו אותו קיר אבן חלק שמולו העביר שעות רבות כל כך במהלך השנה האחרונה.
"פרופסור, ניסית במקרה להיכנס לחדר הנחיצות?"
"..סימנים שמתוכם עולה בבירור.. מה?" פרופסור טרלוני התמלאה חשדנות לפתע.
"חדר הנחיצות," חזר הארי. "ניסית להיכנס אליו?"
"אני - אה - לא ידעתי שתלמידים יודעים בכלל על - "
"לא כולם יודעים עליו," ענה הארי. "אבל מה קרה לך? את צרחת.. זה נשמע כאילו משהו פגע בך.."
פרופסור טרלוני הידקה סביבה את צעיפיה בהתגוננות והביטה בו בעיניה המוגדלות. היא מילמלה משהו על " האשמות חסרות שחר".
הארי העיף מבט בבקבוקי השרי הפזורים סביבו.
"רצית להיכנס ולהחביא אותם, ולא הצלחת?" הוא שאל, מצביע בידו על הבקבוקים. זה היה מוזר מאוד בעיניו; הרי החדר נפתח בפניו בקלות כשרצה להיכנס ולהחביא את ספרו של הנסיך חצוי הדם.
"אה, נכנסתי בלי בעיה," אמרה פרופסור טרלוני ושלחה מבט כועס בקיר. "אבל מישהו כבר היה בפנים."
"מישהו בפנ - ? מי?" דרש הארי. "מי היה בפנים?"
"אין לי מושג," אמרה הפרופסור טרלוני. "נכנסתי לחדר ושמעתי קול, דבר שעוד לא קרה לי בכל השנים שאני מחביאה - זאת אומרת, משתמשת בחדר."
"קול? ומה הוא אמר?"
"הוא לא ממש אמר," היא ענתה. "שמעתי.. צהלות."
"צהלות?"
"צהלות גיל," היא אמרה והנהנה בראשה.
הארי בהה בה.
"של זכר או של נקבה?"
"אני מוכנה להסתכן ולנחש שזה זכר," אמרה הפרופסור טרלוני. "והוא נשמע שמח מאוד, כאילו הוא חוגג משהו."
"ואז - ?"
"ואז קראתי, 'מי שם'?"
"לא יכלת לברר מי זה בלי לשאול?" שאל הארי בתסכול קל.
"העין הפנימית," אמרה פרופסור טרלוני בעליונות בעודה מטיבה את מחרזותיה המנצנצות, "היתה עסוקה בעניינים נשגבים ומרוממים יותר מאשר צהלות יומיומיות של העולם הזה."
"הבנתי," אמר הארי במהירות. הוא שמע יותר מדי פעמים על העין הפנימית שלה. "והקול הזה, הוא ענה לשאלה שלך?"
"לא, הוא לא ענה," היא אמרה. "הכל נהיה שחור, ולפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי נזרקת החוצה על ראשי!"
"ולא חזית את זה מראש?" הארי לא הצליח להתאפק.
"לא, לא חזיתי את זה. כפי שאמרתי, היה חושך מצרים בחדר," אמרה פרופסור טרלוני.
"אני חושב שכדאי לך לדווח על זה לפרופסור דמבלדור," אמר הארי. "הוא צריך לדעת שמאלפוי חוגג - זאת אומרת, שמישהו זרק אותך מחדר הנחיצות".
להפתעתו, הפרופסור טרלוני הזדקפה והתנפחה מגאווה בתגובה להצעתו.
"כבוד המנהל רמז לי שהוא מעדיף שאבקר אצלו פחות," היא אמרה בקרירות. "אין לי שום כוונה לכפות את נוכחותי על מי שאינם מכירים בערכי. אם דמבלדור בוחר להתעלם מן האזהרות העולות בקלפים - "
ידה הגרומות התהדקה פתאום סביב ידו של הארי.
"שוב ושוב, לא משנה איך אני פורשת אותם - המגדל מוכה הברק," היא לחשה. "משבר, אסון. זה הולך וקרב.."
"בסדר," אמר הארי, לא בטוח איך עליו להגיב. "טוב... אני חושבת שכדאי שתספרי לדמבלדור על הקול הזה, ואיך הכל החשיך, ואיך נזרקת מחדר הנחיצות.."
"אתה חושב?" הפרופסור טרלוני הירהרה לרגע, והארי ראה שהיא מתלהבת מהרעיון לספר למישהו על התקרית הקטנה שלה.
"אני בדרך אליו עכשיו," אמר הארי. "יש לי פגישה איתו. נוכל ללכת יחד."
"אה, טוב, אם ככה," מילמלה הפרופסור טרלוני. היא אספה את בקבוקי השרי המפוזרים והשליכה אותם אל ארגטל כחול שניצב בגומחה בקיר.
"אני חוששת," אמרה הפרופסור טרלוני לאחר שהתחילו לצעוד, "שהסוס - סליחה, הקנטאור - לא מבין כלום בקריאת קלפים. שאלתי אותו, כעמיתה למקצוע, האם הוא לא חש ברטט המרוחק של אסון קרב ובא, אבל הוא התנהג כאילו אני מצחיקה בעיניו. כן, מצחיקה!"
קולה עלה בהיסטריה, וגל חזק של שרי עלה באפו של הארי.
"אולי הסוס הקשיב לאנשים הטוענים שלא ירשתי מסבת‐סבתי את הכישרון שבו ניחנה - שמועות שקנאים מפיצים עליי כבר שנים. אתה יודע מה אני אומרת לאנשים כאלה, הארי? האם דמבלדור היה מאפשר לי בכלל ללמד בבית הספר הגדול הזה אילולא הוכחתי את עצמי בפניו?"
הארי כיחכח בתגובה. זה הספיק לפרופסור טרלוני, והיא המשיכה.
""אני זוכרת היטב את ראיון העבודה הראשון שהיה לי אצל דמבלדור. הוא התרשם ממני עמוקות, כמובן... התארחתי אז בפונדק ראש החזיר. חוויה לא מומלצת, אגב, אבל כסף רב לא היה לי. דמבלדור הואיל בטובו לסור בעצמו אל חדרי שבפונדק. הוא חקר אותי. עליי להודות שבהתחלה חשבתי שהוא מתנגד לכל הרעיון של גילוי עתידות.. ואני זוכרת שהתחלתי להרגיש רע, לא אכלתי הרבה באותו יום.. קצת כמו היום, כשאני חושבת על זה.."
לראשונה, הארי הקדיש לה את מלוא תשומת ליבו. הוא ידע מה עתיד לקרות; פרופסור טרלוני תנבא את הנבואה ששינתה את מסלול חייו, הנבואה עליו ועל וולדמורט.
אבל טרלוני לא המשיכה; היא שיפשפה את רקתה בידה, ובידה השניה הידקה את צעיפה סביב גופה.
"את בסדר?" שאל הארי.
"אני בסדר.. רק אולי קצת מסוחררת.." היא מילמלה. ריח השרי עלה שוב באפו של הארי, והוא עיקם אותו בנסיון לא להריח.
בבת אחת הפרופסור טרלוני התקפלה, ועשן ירוק החל לצאת מפיה ולהתפשט בחלל האוויר. הארי ראה דבר כזה קורה כבר פעם אחת קודם לכן, כשהיה בן שלוש עשרה. זה היה הערב שבו הארי גילה שסיריוס הוא סנדקו, ופיטר פטיגרו ברח לחבור לוולדמורט.
פרופסור טרלוני פתחה את פיה לדבר, וכשדיברה, לא היה זה קולה המיסטי הרגיל. היה זה קול אחר שדיבר מתוכה, קול עמוק וצרוד, עתיק יומין.

"עולמות נסתרים המסע יחבר
אדם למקום מקלט ישבר
אחר את נשמתו ינפוח
טיפה של שמש גורלות תהפוך
בין הפסד וניצחון הזהב יכריע
לעולם של אור המפלט יגיע."

ראשה של טרלוני צנח על חזה, והיא נרעדה ונשמטה על הרצפה.
"פרופסור?" שאל הארי בבהלה. הוא התכופף וניסה לעזור לפרופסור טרלוני לחזור לעמידה.
הוא תמך בה עד שהצליחה לעמוד שוב על רגליה ביציבות, ואז עזב אותה. היא התנודדה לרגע לפני שהתייצבה באופן סופי.
"סלח לי על זה.." אמרה טרלוני, קולה שב אל המיסטיות האוורירית הרגילה שלו. "חולשה תקפה אותי לרגע.. איפה הייתי? אה, כן, היינו בדרכנו למשרדו של פרופסור דמבלדור. ובדיוק סיפרתי לך על ראיון העבודה שלי.."
היא החלה לצעוד, מהירה יחסית לאישה שהתמוטטה רק לפני רגע. הארי הנדהם מיהר להשיג אותה, והצטרף אליה.

הפרק יצא הרבה יותר ארוך מחשבתי, אז פיצלתי אותו. אסיים אותו היום או מחר, או מתישהו אחרי ראש השנה. בכל אופן, מקווה שנהנתן/ם:)

אגב, טרלוני מבוססת על דמות ממיתולוגיה כלשהי (לא זוכרת איזו) שקוללה הנבואות שלה יהיו אמיתות, ובכל זאת אף אחד לא יאמין לה. בדקו את זה, וכל אחת מהנבואות של טרלוני התגשמה. למרות זאת, כולם בטוחים שהיא שרלטנית זקנה. בדיוק כמו הדמות ההיא:>