נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

28 ב - צוואה וקול צווחה

קודם כל סליחה על התראת השווא שוואטפד נתן לכם - בטעות לחצתי פרסם במקום להעביר שיר בספוטיפיי.
מקווה שתהנו:)

פרסי ואנבת' חזרו בערך שעה אחר כך. משחק הכדורסל כבר נגמר, והארי, רון והרמיוני עסקו בנסיון להחליט לאן להתקדם מכאן, כשדלת המרפאה נפתחה שוב.
"הי," אמרה אנבת'. היא קלעה בנתיים את שיערה לצמה ארוכה שנחה על כתפיה, והחזיקה בידיה שקית נייר ארוכה. פרסי נכנס בעקבותיה, ובידיו החזיק את ארנק הפייטים הורוד של הרמיוני.
"היי," ענתה הרמיוני.
"ארגנו לכם חדר," אמר פרסי והשליך להרמיוני את הארנק שלה, שתפסה אותו בהקלה. "ומצאנו את החפצים שלכם. בעוד בערך ארבעים דקות כירון, ה - אממ - מנהל של המחנה, יגיע. רוצים שנעשה לכם סיור עד אז?"
"הנה, קחו - " אמרה אנבת' ושפכה את תכולת השקית על המיטה של רון. שלושה שרביטים החליקו בחינניות על המיטה, ואחד מהם - השרביט של רון - שיגר ניצוצות כתומים וסגולים במפגן מרהיב של התרגשות מהפגישה המחודשת. יחד עם השרביטים, נפלו על המיטה גם שלוש מברשות שיניים, סבון גוף, דאודורנטים ומוצרי היגיינה נוספים.
הארי מיהר לאחוז בשרביט שלו, ועקצוץ נעים פשט באצבעותיו, כאילו השרביט והיד שמחים על האיחוד. גוש של דאגה, שהארי כלל לא היה מודע לקיומו, התפוגג ונעלם לו.
"כן, למה לא," ענתה הרמיוני. גם היא אחזה בשרביט שלה בשמחה.
"אז בואו," אמרה אנבת' ופתחה את הדלת בהזמנה.
שלושתם יצאו, ופרסי ואנבת' הראו להם את המחנה - מביתני המגורים (שהיו גיבוב של מבנים משונים), דרך מגרש הכדורסל ועד לעצי התותים שעמדו בשורות מסודרות. התברר שבאמת היה קיר טיפוס עם לבה, וחניכים הסתכנו וטיפסו ללא אף משגיח. יער סבוך השתרע בצד אחד של המחנה, ומהצד השני נראו משטחיו הנוצצים לאור השמש של האוקיינוס. גם אגם ונהר בעבעו בעצלתיים בשטחי המחנה, וחדר אוכל פתוח לחלוטין עמד בראש גבעה נמוכה. כשהארי שאל מה עושים כשיורד גשם, הוא נדהם לשמוע שהמחסום הקסום שמונע מבני תמותה ומפלצות להיכנס מונע גם מענני הגשם להיכנס.
"אלא אם כן אנחנו מעצבנים את זאוס," אמרה אנבת'.
"ובינינו, זה קורה די הרבה," אמר פרסי. רעם הרעיד את השמיים באזהרה.
הם המשיכו בסיור והגיעו אל ביתן הנשק. פרסי ואנבת' התנהגו כאילו חרבות, שריונות, קשתות ורובים הם ציוד נורמלי לגמרי במחנה קיץ לנערים. לפני שאנבת' סיימה לסקור את היתרונות והחסרונות של לחימה בפגיון, בחור בתחילת שנות העשרים הופיע.
"כירון הגיע," הוא אמר. הוא נמנע מלהביט בשלושת הקסומים. "הוא קורא לכם."
"תודה," אמרה אנבת'. "אנחנו עכשיו באים."
הבחור הנהן ויצא. פרסי ואנבת' יצאו אחריו, והארי, רון והרמיוני נחפזו בעקבותיהם.
פרסי ואנבת' הובילו את הקוסמים בחזרה לביתן הכחול שבו התחילו. הם נעצרו כששאגת שמחה נשמעה, ואדם ענק הסתער על פרסי.
"לא - נושם - " חרחר פרסי מעבר לחיבוק המוחץ שנתן לו האדם הענק. האדם התנתק מפרסי בצחוק, והארי הופתע לראות שלאדם הזה יש רק עין אחת - בדיוק באמצע המצח - שהתכווצה בחיוך חם.
"אחי!" קרא האדם בשמחה.
"טייסון," קרא פרסי בשמחה זהה. הוא פנה אל הארי, רון והרמיוני. "תכירו, זה טייסון, האח הקטן שלי."
"האח - ?" צייצה הרמיוני ופרסי צחק.
"מצד אבא," הוא מיהר להבהיר, ואז חזר אל טייסון. "מה אתה עושה כאן? אתה לא אמור לפקח על מסע ציד או משהו כזה?"
"סיימנו מוקדם," אמר טייסון בגאווה ניכרת. "הנחש מת יפה-יפה. אבא נתן לי חופש. וחמאת בוטנים!"
"חופש - שם עצם, זכר. חירות, דרור. 'עבד משכיל חבב כנפש, אל תמנע ממנו חופש'. עמוד 127, מילון אוקספורד, אנגלית-אנגלית," אמר קול צווחני מאחורי טייסון. אישה ציפורית להפליא צצה מאחורי טייסון, וגופה הארוך והדק כוסה בנוצות אדומות.
"הי, אלה," אמרה אנבת' בחיבה.
"זאת אלה," הסביר פרסי לקוסמים. "היא וטייסון יוצאים."
"כן, כן," צווחה אלה בהתרגשות. "טייסון ואלה שמחים. יוצאים ביחד לארוחה."
"לקחתי אותה למסעדה," סיפר טייסון כמו ילד נרגש. "אבל הפלתי שולחן. המסעדה לא כל כך שמחה. אבל אוכל טעים!"
"נחמד לשמוע," אמרה אנבת' בחיוך. טייסון הנהן במרץ, ורק אז הבחין בשלושת הזרים שעמדו מאחורי פרסי ואנבת'.
"מי אתם?" הוא שאל, לא בחשדנות.
"אלה הארי, רון והרמיוני," אמר פרסי. "אנחנו בדיוק לוקחים אותם לכירון. רוצה להצטרף?"
"להצטרף," חזרה אלה באישור, וכך התרחבה החבורה הקטנה. הם נכנסו אל הביתן הכחול, שככל הנראה היה הביתן הראשי, והובלו אל המרפסת.
במרפסת עץ שהשקיפה אל האוקיינוס ישב איש מבוגר על כיסא גלגלים. שמיכה כיסתה את רגליו ושיער חום מתולתל הקיף את פניו. קמטים עיטרו את פניו, ואף על פי כן הוא לא נראה זקן. למעשה, הארי לא הצליח לאמוד את גילו - הוא נראה איפה שהוא בטווח הגדול שבין שנות השלושים לשנות השישים. הארי הניח שהאיש הוא כירון, וקצת התאכזב מכמה נורמלי הוא נראה - אחרי הסיור במחנה, הוא ציפה שהמנהל של המקום יהיה מוזר בדרך זו או אחרת. לכל הפחות שתהיה לו קרן, או אולי זנב.
"אנבת'? פרסי?" שאל האיש, כירון, בהפתעה. "מה אתם עושים כאן? אתם לא אמורים להיות ברומא החדשה?"
"יש לנו הרבה להסביר," אמר פרסי. "כדאי שנשב קודם."