נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

27

פניה של אנבת' היו חתומות בזמן שנהגה. היא לא הפגינה שום רגש, ורק האגרסיביות שבה משכה בידית ההילוכים העידה על הסערה המתחוללת בה.
בבגז' המכונית, שנלקחה בהשאלה מהליגיון, נדחסו רק בקושי שני תרמילים ענקיים. פרסי לא הופתע כשראה את אנבת' מתייצבת ולגבה תרמיל מלא לא פחות מהתרמיל שהוא עצמו לקח. היתה באוויר תחושה ברורה שמשהו עתיד לקרות, ושניהם יצאו למספיק מסעות חיפושים כדי שידאגו להצטייד בכל מה שעשוי להיות נחוץ.
אלביס פרסלי זימר ברדיו, אבל המנגינה העליזה לא השפיעה על האווירה במכונית. אנבת' נמנעה מכל קשר לא הכרחי עם פרסי, ולא היה לו מושג איך לתקן את זה.
"לעזאזל," התיזה אנבת' כשמישהו חתך אותה ומנע ממנה להשתלב בנתיב הסמוך. היא סובבה את ההגה בחדות, והמכונית זינקה אל הנתיב, ניצלת בנס מתאונה עם מסחרית ירוקה. פרסי עף קדימה, ורק החגורה הצילה את הפנים שלו מהתרסקות על השמשה.
"אנבת', תרגעי," אמר פרסי. הוא ידע מייד שהיה עדיף שיסתום. אנבת' תקעה בו מבט מבט רצחני כל כך עד שייחל שהכיסא יפתח ויבלע אותו.
"אני מצטער שלא סיפרתי לך," אמר פרסי כשהדקות חלפו והשתיקה כבר העיקה.
אנבת' לא ענתה. היא המשיכה לנהוג, ומד המהירות העיד על זה שהיא לוחצת חזק מדי על דוושת הגז.
"זה היה סוד," המשיך פרסי. "ולא חשבתי שזה עד כדי כך משנה."
"גם לי יש סודות," אמרה אנבת'. קולה היה רגוע, שקול, אבל הם עדיין נסעו במהירות גבוהה בהרבה מהמותר. "גם אני לא מספרת על דברים קטנים שלא משנים. אבל עולם קוסמים שמתנהל מתחת לאף של כל הרשויות בעולם? זה ענק. זה לא סתם דבר קטן, כמו הפעם ההיא שבחור במסעדה פלרטט איתי, שלא סיפרתי כי זה לא חשוב וברור שאין לזה שום משמעות. אבל זה ענק."
"אני באמת מצטער," אמר פרסי בתחינה. "אני לא יכול לומר משהו אחר. אני מצטער שהייתי צריך לשמור את זה בסוד ממך, ואני מצטער שככה סיפרתי לך על זה."
גם הפעם אנבת' לא ענתה, אבל הבעת פניה התרככה מעל ההגה.
"זה מקום יפה? בית הספר שלך?" שאלה אנבת' בהיסוס קל רגע לאחר מכן. "הוגוורטס הזה?"
פרסי הופתע מהשאלה, אפילו יותר משהופתע מזה שאנבת' טרחה לזכור את השם הוגוורטס.
"זאת בעצם מן טירה," אמר פרסי, גם הוא מהוסס. "היא ענקית, ואת ממש היית אוהבת את הארכיטקטורה שם. היא גם נורא עתיקה, ויש בה צינוק והכל."
"ואהבת את המקום הזה?" שאלה אנבת'.
"אממ," ענה פרסי בחוכמה מרובה. הוא לא היה בטוח לאן אנבת' חותרת עם השאלות שלה. "אני מניח שכן. למה את שואלת?"
"אין לך עוד סודות ממני, נכון?" שאלה אנבת', מתעלמת מהשאלה של פרסי.
הוא מיהר להניד בראשו.
"רק זה," אמר פרסי. "ואולי זה שאני זה שגמר לך את החלב בשבוע שעבר."
"אז... כנראה זה בסדר," אמרה אנבת', אף שנראה שהתקשתה מאוד להוציא את המילים. "ופשוט.. אל תסתיר ממני שוב דברים, טוב? כאילו, אתה לא חייב לספר לי כל פרט קטן, אבל באופן כללי... שלא יהיו לנו סודות אחד מהשנייה, בסדר?"
"בסדר," אישר פרסי, ואנבת' חייכה בתגובה.
"רוצה פיצה? אני רעבה," היא אמרה.

הם הלכו לאכול, והכל חזר להיות כרגיל. אנבת' שאלה קצת על עולם הקוסמים, ואז עברה לדבר, בעיניים נוצצות וקול חולמני, על התואר שלה.
הם סיימו את הפיצה די מהר, ועוד לפני השעה שתיים עשרה הם כבר היו שוב על הכביש, בדרכם למנהטן. הם המשיכו לנסוע לכל אורך היום, משחקים משחקי נסיעה מטופשים, עד שהשמש שקעה והם עצרו בשולי הכביש.
פרסי מצא בשבילם מלון דרכים קטן, והם העבירו בו לילה שורץ פשפשים.
שניהם שמחו להסתלק משם כשהגיע סוף סוף הבוקר, ונראה שגם בעלת הבית המקומטת שמחה להיפטר משניהם.
יום נוסף עבר עליהם בנסיעה, וכשהגיעו לבסוף לשלט הגדול שהודיע על כניסתם לניו יורק, שניהם כבר היו תשושים.
רק כשפרסי עמד מול דלת הבית שלו הוא נזכר בסיבה שבגללה היה להוט כל כך להגיע הביתה. הוא פתח את הדלת באיטיות, חושש ממה שיגלה כשיכנס הביתה.
אבל לא היתה סיבה לחשוש; הכל היה כרגיל. המשחקים של אסטל פוזרו על הרצפה בעירבוביה של בלגן, ערימות הדפים של פול הונחו בקפידה על השידה, וכוס קפה מלאה למחצה נחה על השולחן, זנוחה. לא היה שום סימן שמשהו רע קרה, או שאוכלי המוות התפרצו לשגרת החיים של משפחת בלופיס-ג'קסון.
"אמא?" קרא פרסי. השעה היתה אחד עשרה בבוקר, כלומר אמא שלו כבר היתה אמורה לחזור מהלימודים שלה. היא כמעט סיימה את התואר שלה בספרות, וחזרה לעבוד בחנות הממתקים כמה פעמים בשבוע, להשלמת הכנסה. "את בבית?"
אנבת' נכנסה, סוגרת אחריה את הדלת. היא סקרה את הבית המבולגן בחיבה גלויה, ואז הניחה את התיק שלה ליד הקיר. היא עיסתה את כתפיה בזמן שפרסי חיקה אותה והניח את התיק ליד הדלת.
"פרסי?" קולה של סאלי נשמע מכיוון מחדר העבודה שלה. פרסי הניח שהיא עובדת על הספר השני שלה, שהיא תכננה להוציא לאור בעוד כמה שבועות. "זה אתה?"
סאלי הגיחה מהמסדרון. שיערה, שהצבע האפור כבר ניכר בו, היה אסוף ברישול על ראשה. היא לבשה טרנינג ואת הסוודר הגדול עם הכיתוב 'סופר-אמא' שפרסי נתן לה ליום האם האחרון, ונעלה לרגליה נעלי בית פרוותיות.
"מה אתה עושה כאן?" שאלה סאלי בתמיהה. "אתה לא אמור להיות בלימודים? וגם את?"
"אממ," אמר פרסי. "סיפור מצחיק."
סאלי העבירה את מבטה מפרסי לאנבת', שפילבלה בעיניה.
"מה קורה כאן?" היא שאלה, מודאגת.
"אז מתברר שאני מבוקש באנגליה," אמר פרסי בעליצות. "להכין לך משהו לשתות?"