נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

21 א

נוכחות הים היתה הדבר הראשון שפרסי קלט.
הדבר הבא שפרסי קלט היתה העובדה שהוא עדיין מחזיק ידיים לדמבלדור ולהארי. הוא מיהר להשתחרר מהם לפני שבחן את סביבתו, עדיין תחת מעטה גלימת ההיעלמות.
הארי הסיר מעליהם את הגלימה ותחב אותה בכיס גלימתו, שהתנופפה בעוז ברוח הים. ערפל התערבל בנעימים באוויר, מקשה על הראייה.
פרסי שאף לתוכו את הריח המלוח של הגלים וחייך. זה לא הים הביתי שלו, אבל קרוב מספיק.
הם עמדו בקצה סלע כהה ומזדקר, והמים געשו מתחתיהם. צוק גבוה התנוסס מאחוריו, צלעו אנך מושלם. פרסי הרגיש את המים מכים בחוזקה, שוב ושוב, בצוק. הנוף היה שומם, בלי שום עץ, עשב או חול שיגוונו את הים והאבן.
"מה דעתכם?" שאל דמבלדור, כאילו הוא שואל אותם האם המקום מתאים לפיקניק אחר צהריים חביב.
"לכאן הביאו את הילדים בבית היתומים?" שאל הארי בזעזוע, ופרסי לא יכל שלא להסכים איתו. הוא לא יכל לדמיין מקום בילוי פחות נעים מזה, לפחות לא במונחים אנושיים.
"לא בדיוק לכאן," ענה דמבלדור. "יש עיירה קטנה בין הצוקים מאחורינו. אני חושב שלשם לקחו את היתומים כדי שישאפו קצת אוויר ים ויראו את הגלים. לא, אני חושב שלנקודה הזאת הגיעו רק טום רידל וקורבנותיו הצעירים. אף מוגל לא היה יכול להגיע לסלע הזה בלי שיהיה מיומן מאוד בטיפוס סלעים, וסירות לא היו יכולות להתקרב לצוקים הללו; הגלים כאן מסוכנים מדי. אני מתאר לעצמי שרידל הגיע לכאן מלמעלה - הקסם בוודאי סייע לו יותר מחבלים. והוא הביא איתו שני ילדים קטנים, כנראה לשם ההנאה שבלהפחיד אותם. אני חושב שהדרך לכאן לבדה כבר היתה מספיקה לשם כך, לא?"
פרסי הביט שוב אל מרומי הצוק והרגיש את עורו סומר. המחשבה להביא לכאן שני ילדים קטנים נראתה לו בילתי מתקבלת על הדעת. אבל, כמובן, המשפחה שלו לא מוצלחת במקומות משכן סימפטיים במיוחד; צמרמורת עברה בו כשנזכר בחלחלה בטרטרוס. בהשוואה למקום ההוא, הצוק כאן נראה כמו סנטרל פארק בצהריים סתווים.
"היעד הסופי שלו - וגם שלנו - נמצא קצת בהמשך. בואו." דמבלדור סימן להארי ולפרסי להתקרב לקצה הצוק. סידרה של גומחות מחודדות נתנה נקודות אחיזה בירידה מטה אל הסלעים השקועים במים והקרובים יותר לצוק. הירידה היתה מסוכנת, ודמבלדור, שידו החרוכה הקשתה עליו, ירד לאט. פרסי דאג להישאר בכוננות - במקרה חירום, הוא ידאג לתפוס את הארי או דמבלדור ולהביא אותם למקום מבטחים בעזרת הים שמתחתיו.
הסלעים התחתונים היו חלקלקים בשל מי הים, ופרסי הודה בליבו על השכל שהיה בו להחליף את גלימתו למכנסיים נוחים. הוא לא רצה אפילו לדמיין את עצמו יורד את הצוק הזה כשלגופו גלימה שתתנופף לכל עבר.
הוא גם רשם לעצמו תזכורת מוחית להודות מאוחר יותר לכירון, על שהכריח אותו להתאמן בקיר הטיפוס במחנה. הוא קיווה שבזכות האימונים הוא טיפס בחינניות רבה יותר, או לפחות בקלילות רבה יותר, מאשר הארי ודמבלדור.
זיעה כיסתה את גופו של פרסי. הוא המשיך לטפס במורד הצוק, מתאמץ לא להחליק. לבסוף הגיע פרסי לקרקע, שהיתה סלע קטן, חלק משחיקתו התמידית של מי הים.
דמבלדור כבר חיכה להם כשפרסי הגיע. רגע אחר כך הצטרף אליהם הארי, נשימותיו מהירות מהרגיל.
"לומוס," אמר דמבלדור כשהגיע אל הסלע הקרוב ביותר לשפת הצוק, הארי ופרסי בעקבותיו. המים נצצו מאור השרביט, כמו אלפי רסיסי יהלומים הזוהרים באור יקרות.
"אתם רואים?" אמר דמבלדור בשקט והרים את ידו מעט יותר גבוה.
פרסי הביט מעבר לכתפיהם של הארי ודמבלדור, רואה רק בקושי סדק בפני הצוק. פרסי הרגיש את זרימת הים לתוך הסדק יותר משראה אותה.
"אין לכם התנגדות להירטב קצת, נכון?" שאל דמבלדור.
"נכון," אישר פרסי.
"נכון," חזר אחריו הארי.
במיומנות מפתיעה של אדם צעיר בהרבה, דמבלדור החליק מעל הסלע, קפץ למים והלך לשחות, בשחיית חזה מושלמת, לכיוון הנקיק החשוך שבסלע. שרביטו היה תחוב בין שיניו והאיר את דרכו.
הארי הביט במים לפני שקפץ לתוכם. פרסי קפץ רגע אחריו.
המים היו קרים כקרח, אלא שזה לא הפריע לפרסי; תוך מספר שניות הוא כבר החל להרגיש בביתיות החמימה של מי הים. הוא נשם עמוק לריאותיו את מי הים, מריח את ריחם הנפלא של המים המלוחים ואצות הים. ראייתו, שהשתפרה פלאים בתוך מי הים, עזרה לו לאתר את דמבלדור ולשחות בעקבותיו.
עד מהרה התרחב הנקיק ונפתח למעין מערה חשוכה. פרסי הקפיד לעלות מדי פעם לשאוף אוויר על מנת שלא יעורר חשד, ודאג לאפשר לבגדיו ושערו להירטב. קצוות אצבעותיו של פרסי נגעו באבן המחוספסת של תחתית המערה, מקשות מעט על השחייה. הוא דחף את המים בעדינות, מרגיש את הצביטה המוכרת בבטן, על מנת לעזור לשלושתם להתקדם בקלות רבה יותר.
אור שרביטו של דמבלדור נעלם, אבל זה לא הפריע לפרסי. הוא המשיך לשחות לרגע או שניים, עד שגילה מדרגות שהובילו למערה גדולה יותר. הוא טיפס במעלה המדרגות, המים נוטפים מבגדיו הרטובים, ויצא אל האוויר הצונן. הארי רעד מהקור שפרסי כמעט ולא הרגיש.
דמבלדור עמד באמצע המערה, שרביטו מורם גבוה, והסתובב אט אט במערה, בוחן את קירותיה ותקרתה.
"כן, זה המקום," אמר דמבלדור.
"איך אתה יודע?" שאל הארי בלחש, שיניו נוקשות.
"המקום ידע קסמים," ענה דמבלדור בפשטות.
דמבלדור המשיך להסתובב במקום, מרוכז בדברים שפרסי לא יכל לראות.
"זה רק החלל הקדמי - המבואה," אמר דמבלדור אחרי רגע או שניים. "אנחנו צריכים לחדור לחלל הפנימי... מכאן ואילך המכשולים העומדים בפנינו הם מכשולים שהלורד וולדמורט הציב פה, ולא כאלה שהטבע ברא..."
פרסי הרגיש נוכחות מים מהעבר השני של אחד מקירות המערה, אבל לא אמר דבר. הוא שיער שדמבלדור יצליח למצוא את הפתח בעצמו, והעדיף לא להסתכן בחשיפה. בנוסף, משהו במים האלו הלחיץ אותו. אלו לא היו מים מתוקים, אבל גם לא מים מלוחים; ההרגשה שנבעה מהם היתה... עכורה, החליט פרסי. הרגשה שהזכירה לו קצת את המים שבהם טבע ברומא, באותו יום שנלחם בתאומים הענקים ונפל לטרטרוס.
דמבלדור התקרב א קיר המערה וליטף אותה בקצוות אצבעותיו המושחרות, ממלמל מילים בשפה מוזרה שפרסי כמעט והבין. פעמיים הקיף דמבלדור את המערה, נוגע בכל שטח חשוף של האבן המחוספסת. לעיתים הוא התעכב והריץ את אצבעותיו הלוך ושוב בנקודה מסויימת לפני שהמשיך. לבסוף הוא נעצר, ידו צמודה בחוזקה אל הקיר.
"הנה," הוא אמר. "נכנסים מכאן. הכניסה מוסתרת."
פרסי לא שאל איך דמבלדור ידע, אף שהאמין לו - מעבר לקיר שבו נגע דמבלדור היו המים העכורים. פרסי מעולם לא ראה קוסם מברר דברים ככה, באמצעות התבוננות ומגע בלבד - בדרך כלל היה זה מנת חלקם של החצויים, ובעיקר הייזל.
דמבלדור התרחק מקיר המערה והצביע בשרביטו על האבן. לרגע הופיע שם קו מתאר של קשת, בוהק בלבן עז כאילו אור חזק במיוחד מאיר מאחורי הסדק.
"עשית את ז-זה," אמר הארי מבעד לשיניו הנוקשות. עוד לפני שגמר להוציא את המילים מפיו הסדק נעלם, והקיר שב להיות אחיד ומוצק כמו קודם. דמבלדור הביט לאחור.
"הו, אני כל כך מצטער, שכחתי," הוא אמר. דמבלדור הצביע בשרביטו פעמיים, פעם על פרסי ופעם על הארי, ומייד פרסי הרגיש שבגדיו חמים ויבשים כאילו יצאו הרגע מהמייבש.
"תודה," אמר הארי מקרב לב, אבל דמבלדור כבר הפנה את תשומת ליבו בחזרה לקיר המערה המוצק. הוא לא ניסה לעשות עוד קסמים, אלא רק עמד שם והביט בו בריכוז, כאילו כתוב עליו משהו מרתק. פרסי עמד בדממה, מתנועע במקומו באי שקט. הוא לא רצה להפריע לריכוז של דמבלדור, אבל הצטברה בו כל כך הרבה אנרגיית קרב, שכמעט ולא היה מסוגל להישאר עומד במקום.
ואז, כעבור שתי דקות שהרגישו כמו נצח, דמבלדור אמר בשקט, "נו, באמת. כל כך גס."
"מה זה, פרופסור?" שאל הארי.
"יש לי חשד," אמר דמבלדור. הוא הכניס את ידו הטובה לכיס הגלימה ושלף ממנה סכין כסופה קטנה, שדמתה מעט לפגיון המוסתר בנעלו של פרסי. רעד קל ולא מוסבר עבר בפרסי למראה הסכין. "שאנחנו נדרשים לשלם כופר מעבר."
"כופר?" שאל פרסי. "כלומר כסף?"
"לא," אמר דמבלדור. עיניו עוד לא משו מקיר המערה. "צריך לתת דם, אם אינני טועה."
"דם?" שאל הארי בזעזוע. פרסי לא יכל שלא להיזכר באותה טיפת דם קטנה שזלגה מאפו וגרמה להתעוררותה של אם האדמה. דבר אחד הוא למד מאותו מקרה, והוא שלדם יש ערך. וגם שדם מהאף הוא ממש מטרד.
"אמרתי שזה יהיה גס," אמר דמבלדור בבוז, אולי אפילו באכזבה, כאילו וולדמורט לא עמד באמות המידה המצופות ממנו. "הרעיון הוא שהאויב חייב להחליש את עצמו כדי להיכנס. ושוב, הלורד וולדמורט מראה שהוא אינו מבין כי יש דברים קשים יותר מאשר פגיעה גופנית."
פרסי היה עשוי לפספס את תנועתו המהירה של דמבלדור לולא אינסטירקטיי החצוי שלו. הבזק כסוף נראה, ודם ארגמני ניתז על קיר המערה.
דמבלדור העביר את שרביטו מעל לחתך העמוק ששרט בזרועו, מחייך קלות לנוכח הבעתו של הארי. החתך נרפא מייד.
"נראה שזה אכן סיפק את הדרישה, נכון?" הוא אמר.
קו הקשת הכסוף והבוער שב והופיע על הקיר, והפעם לא דעך. האבן המרוססת דם נעלמה, ובמקומה נפער פתח שהוביל לאפלה מוחלטת.
דמבלדור עבר בקשת בקלילות. הארי ופרסי הביטו זה בזה, שואלים את עצמם ללא מילים האם ללכת בעקבות המנהל.
"קדימה," אמר הארי בשקט. קולו הדהד בפתח האפל, והוא השתהה לרגע לפני שעבר בו. פרסי מיהר אחריו.
המחזה הנגלה לעיניו של פרסי החריד אותו יותר משהיה מוכן להודות; הם עמדו על שפת אגם גדול ושחור, כה רחב עד שפרסי רק הרגיש את קצהו, בתוך מערה גבוהה כל כך עד כי התקרה לא נראתה. החשיכה פה היתה סמיכה יותר מחשכה רגילה, ופרסי כמעט והריח את האוויר החומצי של טרטרוס שוב.
פרסי לפת את המחרוזת שלו עד שאצבעות ידיו הלבינו, מנסה ללא הצלחה מרובה להוציא מראשו את זוועות התהום.
אתה כבר לא שם, הוא אמר לעצמו בתקיפות. תירגע.
בום, בום, בום, ענה ליבו בסרבנות מהירה.
ברצינות, חשב פרסי. מספיק.
הוא נשם עמוק עד שהרגיש את ליבו נרגע ואת גוש הלחץ החונק בחזהו נעלם.
אחרי שנרגע, פרסי הבחין באור ערפילי וירקרק הזוהר במרחק רב מאמצע האגם ומשתקף במים העומדים.
"בואו נמשיך ללכת," אמר דמבלדור. פרסי לא ידע האם דמבלדור חיכה שהוא ירגע לפני שדיבר, או שהיה זה צירוף מקרים בלבד. הוא לא ידע אילו מהאפשרויות הוא מעדיף. "היזהרו מאוד לא לדרוך במים. היצמדו אליי."
פרסי לא היה זקוק לאזהרתו של דמבלדור; עכשיו, כשעמד כל כך לשפת המים, פרסי הרגיש ללא ספק את הצינה האפלה הקורנת מהמים. מה שהיה בתוכם לא היה מרושע, בזה פרסי היה בטוח. הדבר הזה לא היה שום דבר; לא מרושע, לא ידידותי, לא משחר לטרף. הצינה שהוקרנה מהמים היתה צינה מעט מוכרת של חוסר שייכות והמתנה מלאת ציפייה.
דמבלדור התחיל לפסוע לאורך חוף האגם, כשהארי צמוד אליו מאחור. מאחוריהם הלך פרסי, נכון לתפוס את הארי במקרה שימעד, אף שזה לא נראה כזקוק לעזרה - הוא התהלך בשיווי משקל מרשים, נעזר מדי פעם בקיר האבן לידם.
הם הלכו והלכו ללא כל שינוי בנוף. מצידם האחד התנשא קיר המערה ומצידם השני מרחבי אינסוף שחורים וחלקים כמו זכוכית, ובמרכזם אותו זוהר ירקרק ומסתורי. פתח המערה נשאר הרחק מאחוריהם בזמן שצעדו, ופרסי התחיל להרגיש מחנק אוחז בו. פחד חסר הגיון הזדחל בו, אוחז בקרביו כמו נחש המכיש את קורבנו. המקום, הדממה והזכרונות העיקו על פרסי.
"פרופסור?" שאל הארי והפר את הדממה. בועת המחנק בפרסי התפוצצה באחת, כאילו קולו של הארי היה סיכה חדה. פרסי המשיך בקלילות רבה יותר. "אתה חושב שההורקרוקס נמצא כאן?"
"הו, כן." ענה דמבלדור. "השאלה היא, איך מגיעים אליו?"
"אי אפשר... אי אפשר פשוט להשתמש בלחש זימון?" שאל הארי. לא נשמע שהוא מאמין שהאפשרות הזו אכן תניב תוצאות, אלא מציע את ההצעה מתוך תקווה להצליח במשימה ולהסתלק. פרסי היה שותף לחלוטין לתחושותיו של הארי.
"אפשר בהחלט," אמר דמבלדור, עוצר בפתאומיות כזו עד שכמעט גרם לתגובת דומינו. "למה שלא תנסה?"
"אה... בסדר..." אמר הארי המופתע. הוא הרים את שרביטו וקרא, "אציו הורקרוקס!"
בבת אחת השתנתה התחושה שהקרינו המים.
הציפייה כאילו נענתה בבת אחת, ומשהו גדול וחיוור פרץ מהמים במרחק קצר משם ובקול התפוצצות רם. לפני שפרסי הספיק לראות בדיוק מה זה, הדבר נעלם בנתז רועש. המים חזרו לשלוותם הדוממת, כאילו דבר לא אירע.
הארי נסוג צעד אחורה, פוגע בקיר. פרסי שלף את העט שלו לפני שהבין שהאיום כבר הוסר. הוא החזיר במהירות את העט לכיסו, בתקווה עזה שדבמלדור והארי לא ראו.
"מה זה היה?" שאל הארי, מבטו מופנה לדמבלדור.
"משהו, כמדומני, שמוכן ומזומן להגיב אם ננסה לקחת את ההורקרוקס." ענה דמבלדור.
הארי פתח את פיו לומר משהו לפני שהתחרט ופנה להביט במים המכושפים.
"נצטרך להיכנס לאגם?" שאל הארי. פרסי העריך את העובדה שהוא אינו נשמע מפוחד, אלא רק תוהה.
"להיכנס לתוכו? רק אם באמת לא יהיה לנו מזל." ענה דמבלדור.
"אתה לא חושב שההורקרוקס מונח בקרקעית?" שאל הארי.
"הו, לא... אני חושב שההורקרוקס מונח באמצע," דמבלדור הצביע לכיוון האור הירוק והערפילי במרכז האגם.
"אז נצטרך לחצות את האגם כדי להגיע אליו?" שאל פרסי.
"כן, אני חושב שכן." ענה דמבלדור. פרסי לא השתוקק במיוחד לעבור על פני הצינה האפלה הזו.
"אהא," אמר דמבלדור ועצר שוב ללא התראה מוקדמת. הפעם הארי באמת התנגש בו; בן רגע נשלחו ידיהם של פרסי ודמבלדור לאחוז בו.
"אלף סליחות, הארי, הייתי צריך להזהיר אותך מראש. היצמדו פה לקיר, בבקשה. אני חושב שמצאתי את המקום." אמר דמבלדור.
"תודה," אמר הארי לפרסי ששניהם נצמדו לקיר.
לפרסי היה רק מושג קלוש על מה דמבלדור מדבר. הוא לא הרגיש שום דבר שונה בקטע הזה של האגם משאר הקטעים. הוא ניסה להתרכז, והרגיש פתאום סירה קטנה בתוך המים. איך הוא פיספס אותה קודם, כשעכשיו היה כל כך קשה להתעלם ממנה?
דמבלדור משך באוויר לפניו, מגשש באוויר כאילו מנסה לתפוס במשהו בילתי נראה.
"אהא!" קרא דמבלדור בשמחה כעבור כמה שניות. ידו נסגרה על משהו שפרסי לא הצליח לראות. דמבלדור נקש בשרביטו על אגרופו הסגור, ומייד הופיעה באוויר שרשרת בצבע נחושתי.
דמבלדור נקש בשרביטו שנית, הפעם על השרשרת, והיא החלה להזדחל לכיוונם, נופלת ברעש על רצפת המערה. בעקבות השרשרת הופיעה סירה זעירה, שזהרה באור ירוק ושטה כמעט בלי להפריע למים.
"איך ידעת שזה שם?" שאל הארי בתדהמה.
"קסמים תמיד משאירים אחריהם עקבות," אמר דמבלדור בעוד הסירה נוגחת ברכות בקרקעית סלע הרטובה שעליה עמדו. "לפעמים אלו עקבות ייחודיים מאוד. אני לימדתי את טום רידל. אני מכיר את הסגנון שלו."
"אז הדברים בתוך המים לא יפגעו בנו אם נחצה בסירה של וולדמורט?"
"אני חושש שבמוקדם או במאוחר הם יכירו בעובדה שאנחנו לא הלורד וולדמורט, אבל עד כה הצלחנו לא רע. הם אפשרו לנו להעלות את הסירה."
פרסי לא היה בטוח שהוא אוהב את הניסוח של דמבלדור. הוא לא חיבב את העובדה שההצלחה שלהם נבעה מכך שאפשרו להם להצליח - בין אם זו האמת ובין אם לא.
"היא לא נראית כאילו תכננו אותה ליותר מאדם אחד. היא תחזיק מעמד עם המשקל של כולנו?" שאל פרסי. הוא הביט בעין בוחנת על הסירה הזעירה, שנראתה חלשה מכדי להסיע ולא אדם אחד.
דמבלדור צחק.
"המשקל מן הסתם לא היה שיקול בשביל וולדמורט, אלא מידת היכולת של מי שחוצה את האגם. לא אתפלא אם הוטל כישוף על הסירה כדי שרק קוסם אחד יוכל לשוט בה בכל רגע נתון."
"אבל אז - ?" שאל הארי, קוטע באמצע את שאלתו.
"קשה לי להאמין שהארי נחשב לצורך העניין; אתה עוד לא בוגר, והכשרתך עוד לא הסתיימה. וולדמורט מעולם לא היה צופה שנער בן שש עשרה ימצא את המקום הזה; אני חושב שאין סבירות גדולה שהכוחות שלך יובאו בחשבון, לעומת שלי."
פרסי לא יכל שלא לשים לב לכך שדמבלדור התעלם ממנו במכוון. מההפתעה על פרצופו של הארי, פרסי הניח שגם הוא שם לב לכך.
"ומה איתי?" שאל פרסי לאחר רגע של היסוס.
"אני מניח שבמקרה שלך יש מקום להניח שהקסם יתבלבל. שנעלה?" שאל דמבלדור, מתעלם לחלוטין מהסכנה הכרוכה בעלייה לסירה.
ראשון טיפס הארי לסירה, ומייד אחריו גם לפרסי. אחרון נכנס דמבלדור. היה צפוף בסירה, ופרסי לא יכל לשבת בנוחות. ההרגשה הזכירה לו משהו, ותחושה עמומה אמרה לו שהמים אמורים להיות מלוכלכים בהרבה.
הסירה החלה לנוע ברגע שדמבלדור התיישב. שום קול לא נשמע, ולא היה צורך בהנעת הסירה. הסירה התקדמה כאילו חבל בלתי נראה גורר אותה לכיוון האור שבמרכז. עד מהרה הם כבר לא יכלו לראות את קירות המערה, ופרסי התאמץ לנבור בזיכרונותיו בנסיון להבין איפה היה במצב דומה.
הארי קפץ לפתע במקום. הסירה אפילו לא האטה בתגובה לתנועה הפתאומית.
"פרופסור!" הוא אמר בבהלה.
"כן, הארי?"
"נדמה לי שראיתי יד במים - יד אנושית!"
בבת אחת פרסי הבין איפה חש קודם לכן את הצינה הזאת - כשהיה בן 12, ושט בסירתו של כארון בדרכו לממלכת המתים.
"כן, אני בטוח שאתה צודק," אמר דמבלדור בשלווה.
פרסי הביט לתוך המים וחיפש את היד המדוברת. תחושת בחילה עלתה בו. איפה ניקו כשצריך אותו?
"אז הדבר הזה שקפץ מתוך המים - "
פרסי זכה לתשובה עוד לפני שסיים את שאלתו. לנגד עיניו נגלו פנים, מתות לחלוטין וריקות מכל הבעה, סנטימטרים ספורים מתחת לפני המים. העיניים הפקוחות היו עכורות, בדיוק כמו התחושה ששידר האגם.
"אל תטרידו את עצמכם בעניין הזה לעת עתה," אמר דמבלדור, עיניו נשואות קדימה אל עבר האור הירקרק.
"לעת עתה?" שאל הארי, קולו גבוה מהרגיל.
"לא כל עוד הם משייטים בנחת מתחתינו," אמר דמבלדור. 'אין שום סיבה לפחד מגוויה, כפי שאין שום סיבה לפחד מהחושך. לורד וולדמורט, שבסתר ליבו, כמובן, מפחד גם מזה וגם מזה, לא יסכים איתי. אבל שוב הוא חושף את הפגמים בחוכמתו. הלא נודע הוא שמפחיד אותנו כשאנו מסתכלים על המוות ועל החשכה, זה הכל."
נראה שהארי נרגע מדבריו של דמבלדור, אבל באוזניו של פרסי הדהד משפט שאמר לו גרובר לפני שנים רבות במסע דומה - "למה נראה לך שכל היצורים התבוניים מפחדים מחושך?"
הלא נודע הוא לא זה שהפחיד את פרסי במקרה הזה, אלא הסכנות האפשריות הרבות במערה.

לצערי אני אקטע כאן את הפרק, כי השעה 2 בלילה ואני עייפה.
איך היה החג-צום?
מקווה שהיה קל ומשמעותי. שנה טובה לכולנו❤️