נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

24 ב

"אז מה בעצם קרה אתמול?" שאל רון בשעה שהתמקמו על הדשא בצילו של עץ האשור הענק על שפת האגם. למרבה ההקלה, העץ הסתיר את שלושתם מעיניהם החטטניות של שאר התלמידים.
נדרשה להארי יותר משעה על מנת לגולל בפניהם את הסיפור כולו - איך פגש את טרלוני, שנזרקה מחדר הנחיצות, ואיך שכנע אותה לבוא איתו לדמבלדור. איך היא פלטה, בלי לשים לב כמעט, שסנייפ, הנחש הבוגדני, הוא שהסגיר את הוריו של הארי לוולדמורט. איך דמבלדור הבטיח לו, בנאיביות של איש זקן, שאפשר לתת אמון בסנייפ, ואיך פרסי הגיע למשרד של דמבלדור.
פיו של הארי כבר היה יבש מדיבורים כשסיפר להם על המערה, על השיקוי, על החייז"לים, ועל החומה האדירה שהקים פרסי. הוא תיאר להם את הבועה הקטנה שבעזרתה חצו את האגם, ואיך התעתק עם דמבלדור ופרסי להוגסמיד. הוא נשנק לרגע לפני שהצליח לספר על נחיתתם במגדל האסטרונומיה והאירועים שקרו שם.
השמש כבר כמעט עמדה במרכז השמיים כשהארי סיים סוף סוף את סיפורו.
ב

דרך כלל, בשעת צהריים כזאת שלושתם היו בכיתה, רכונים מעל גלילי קלף ארוכים או מנסים לא להפגע מלחשיו התועים של נוויל, אבל בשל מותו של דמבלדור בוטלו כל השיעורים. כל הבחינות נדחו, ואנשים זרים החלו למלא את הוגוורטס וסביבותיה במטרה לחלוק כבוד אחרון לקוסם הדגול ביותר בתקופתם.
"אז צדקת בעצם," אמר רון בכבדות. "לגבי מאלפוי וסנייפ ופרסי. לעזאזל."
הארי הניד בראשו.
"טעיתי לגבי פרסי," הוא אמר. "אני לא יודע מה הסיפור שלו, אבל הוא בחור טוב. רק הלוואי שהייתי יודע מי זאת המשפחה הזאת שהוא כל הזמן מדבר עליה."
הם המשיכו לשבת שם כל אחר הצהריים. נראה שמזג האוויר הנפלא לועג להם; הארי דמיין מה היה עושה אילולא מותו של דמבלדור, אם הצהריים הקיצי הזה היה עומד לרשותם אחרי שכבר סיימו את לימודיהם...
הם חזרו לטירה רק כשהשקיעה כבר החלה. הכל נשאר אותו דבר, בעצם; הדשא הדיף את אותו ריח, החיות הקטנות רישרשו כרגיל והערבה המפליקה עמדה בתנוחתה הקפואה. רק חסרונו של העשן הקבוע המיתמר מארובתו של האגריד העיד על האובדן הנורא שספג בית הספר.

חיפושים נערכו אחרי סנייפ, אבל לא היה לו זכר.
"ברור שאין," אמר הארי כשהנושא שוב עלה לדיון. "הם לא ימצאו את סנייפ בלי למצוא את וולדמורט, ובהתחשב בזה שהם מעולם לא הצליחו למצוא את וולדמורט..."
"כן, הסיכויים לא כל כך לטובתנו," הסכים רון בדכדוך. הרמיוני הניחה את גליון 'הנביא היומי' שלה על השולחן ורכנה אליהם בהיסוס.
"גיליתי היום משהו, בספרייה..."
"רא"ב?" שאל הארי, מזדקף.
שלא כמו פעמים רבות בעבר, הוא לא היה נרגש, סקרן או להוט לפתור את התעלומה. הוא פשוט ידע שמשימת גילוי האמת בקשר להורקרוקס האמיתי חייבת להתבצע לפני שיוכל להמשיך בדרך הארוכה והמפותלת שלפניו, הדרך שהתחיל עם דמבלדור ועתה יאלץ להמשיך לבד.
ייתכן שיש ארבעה הורקרוקסים נוספים שעדיין לא נחשפו, ויש למצוא ולהשמיד את כולם לפני שתהיה אפילו האפשרות להרוג את וולדמורט. הוא חזר ודיקלם את שמותיהם שוב ושוב, כאילו יש ברשימה כוח להביא אותם אליו: הקמיע, הספל, הנחש, משהו של גריפינדור או של רייבנקלו... הקמיע, הספל, הנחש, משהו של גריפינדור או של רייבנקלו...
ההורקרוקסים מילאו את מחשבותיו ביום ואת חלומותיו בלילה. הארי הראה להרמיוני את הפתק מרא"ב בבוקר שלמחרת מותו של דמבלדור, ואף שהיא לא זיהתה את ראשי התיבות, היא החלה לבקר בספרייה לעיתים קצת יותר קרובות משהיה נחוץ למישהי שבעצם אין לה שיעורי בית.
"לא," היא אמרה בעצב. "ניסיתי, הארי, לא מצאתי כלום... יש קוסמים שאלו ראשי התיבות שלהם, אבל לאף אחד מהם לא היה קשר לוולדמורט. בעצם, מה שגיליתי קשור ל... סנייפ."
"מה בקשר אליו?" שאל הארי ונשען לאחור בכורסה שלו.
"טוב, אתה שומע, אני קצת צדקתי בעניין של הנסיך חצוי הדם. לא בזה שהוא אדם רע, לא התכוונתי ככה," היא מיהרה להוסיף כשראתה את הבעת פניו. "אלא שצדקתי לגבי זה שהספר היה שייך פעם לאיילין פרינס. אתה מבין... היא היתה אמא של סנייפ!"
"באמת שמתי לב שהיא מכוערת," אמר רון. הרמיוני התעלמה ממנו.
"המשכתי לעבור על ערימת העיתונים הישנים, והיתה שם מודעה קטנה על חתונה בין איילין פרינס לאיש בשם טובאיאס סנייפ, ובהמשך מודעה על לידה של - "
" - רוצח," ירק הארי.
"הייתי צריך להראות את הספר לדמבלדור," אמר הארי רגע אחר כך. "כל הזמן הזה שהוא הראה לי שוולדמורט היה נתעב עוד כשהיה תלמיד בבית הספר, היתה מונחת אצלי ההוכחה שגם סנייפ נתעב - "
"נתעב זאת מילה חזקה," אמרה הרמיוני בשקט.
"את זאת שכל הזמן אמרה לי כמה הספר מסוכן!"
"אני מנסה להגיד, הארי, שאתה לוקח על עצמך יותר מדי אשמה. בסך הכל חשבתי שלנסיך יש חוש הומור קצת מרושע; בחיים לא הייתי מנחשת שהוא מסוגל לרצוח..."
"אף אחד מאיתנו לא חשב שהוא מסוגל... אתם יודעים," אמר רון.
השיחה נדמה, וכל אחד מהם שקע במחשבותיו. הארי היה משוכנע שחבריו, כמוהו, חושבים על בוקר המחרת, כשגופתו של דמבלדור תובא למנוחות. הארי תהה האם אחרי הלוויה מותו של דמבלדור יראה לו אמיתי יותר. אף שאיש בטירה לא דיבר על שום נושא אחר, הארי עוד התקשה להאמין שדמבלדור באמת איננו.
למחרת בבוקר השכים הארי לקום כדי לארוז - רכבת האקספרס של הוגוורטס היתה אמורה לצאת שעה אחרי הלוויה. למטה, באולם הגדול, היתה אווירה שקטה ועצובה. כולם לבשו גלימות טקס, ואיש לא נראה רעב במיוחד.
משלחת ממשרד הקסמים, שכללה את שר הקסמים בכבודו ובעצמו, התארחה בהוגוורטס. הארי השתדל להתחמק מהם; הוא לא רחש ולו שביב של חיבה כלפי משרד הקסמים. סקרימג'ר תפס ללא כל בושה את מושבו של סנייפ, ועל ידו ישב פרסי וויזלי בהבעת יגון מוקפדת.
הפרופסור מקגונגל בחרה שלא לשבת בכיסא המפואר באמצע שולחן המורים. גם הכיסא של האגריד עמד ריק. הארי חשב שהוא לא אזר די כוח להופיע בארוחת הבוקר.
בצידו האחר של האולם, בשולחן של סלית'ירין, קראב וגויל התלחששו. למרות ששניהם היו גדולי גוף, הם נראו איכשהו בודדים וגלמודים בלי דמותו הגבוהה של מאלפוי שתעמוד ביניהם.
הארי לא הקדיש מחשבה רבה למאלפוי. הוא שמר את כל השנאה לסנייפ. הוא לא שכח את הפחד בקולו של מאלפוי כשדיבר שם בראש המגדל, וגם לא את העובדה שמאלפוי הוריד את שרביטו לפני שאוכלי המוות האחרים הגיעו. הארי עוד שנא את מאלפוי בגלל התעסקותו באומנויות האופל, אבל כעת נמהל התיעוב ברחמים. הארי תהה איפה מאלפוי עכשיו, ואילו מעשי זוועה וולדמורט מכריח אותו לעשות.
לא רחוק משם, בשולחן הפלפאף, ישב פרסי בין חבריו. הם דיברו ביניהם בשקט וסקרו את האולם הגדול, כאילו מנסים לצרוב את דמותו בזיכרונם. הארי תפס פתאום שזהו יומם האחרון בהוגוורטס, ששוב לא יחזרו להתהלך בין גבולות הטירה, וכך גם הוא...
מקגונגל קמה, וזמזום השיחות נרגע מייד.
"כמעט הגיע הזמן," היא אמרה. "אנא, צאו למדשאות בעקבות ראשי הבתים שלכם. תלמידי גריפינדור, אחרי."
בדממה כמעט מוחלטת נגררו הספסלים אחורה, ומאות רגליים נעמדו. בצעדה שקטה יצאו תלמידי ומורי הוגוורטס אל כיוון האגם.
על שפת האגם ניצבו מאות כיסאות מסודרים בשורות. מולם עמד שולחן שיש, וכל הכיסאות פנו אליו.
מחצית מהכיסאות כבר היו תפוסים. את רוב האנשים הארי לא זיהה, אבל אחדים היו מוכרים לו, ובהם חברי מסדר עוף החול; קינגסלי, עין הזעם מודי, טונקס, שאחזה בידו של לופין, ובני משפחת וויזלי. הארי נדהם לראות שם את ארבלה פיג, השכנה הסקיבית שלו.
הארי, רון והרמיוני מצאו מושבים בקצה אחד השורות על יד האגם. קהל הנאספים המשיך לגדול; הארי ראה את לונה עוזרת לנוויל להתיישב, ונמלא גל חיבה כלפי שניהם. מכל חברי צ"ד, רק הם נענו לזימון של הרמיוני בליל מותו של דמבלדור. לא רחוק משם ישבה ג'יני בלווית חבריה. שיערה האדום בהק בשמש, והארי שוב נמלא חיבה, אבל מסוג אחר לגמרי...
הוא הפסיק לסקור את הקהל רק כששמע מנגינה מוזרה, שנשמעה כמו מעולם אחר. הוא תר במבטו אחר הצלילים, ולא היה היחיד. ראשים רבים הסתובבו לחפש מאין מגיעה המוזיקה.
"משם," לחשה הרמיוני לרון והארי.
הארי עקב בעיניו אחרי מבטה, וראה את מקור המנגינה סנטימטרים ספורים מתחת לפני המים. מקהלה של בני ים זימרה בשפה מוזרה ובלתי מובנת מנגינה מלאת צער ואבל. רון נגע להארי במרפק, והוא הסתובב להביט לאחור.
האגריד פסע באיטיות לאורך המעבר שבין הכיסאות. הוא בכה בדממה, והחזיק בזרועותיו דבר מה עטוף קטיפה סגולה מקושטת בכוכבי זהב. כאב חד עלה בגרונו של הארי כשראה זאת. רון היה חיוור והמום, ודמעות נטפו על ברכיה של הרמיוני.
האגריד הניח את הגופה בזהירות על השולחן. הוא חזר לאורך המעבר, מקנח את אפו בחיצרוץ קולני. הארי ניסה לנופף לו כשעבר, אבל עיניו היו נפוחות כל כך עד שמדהים שראה לאן הלך. האגריד התיישב בשורה האחרונה, על יד אחיו הענק, גרעפ. גרעפ טפח בנחמה על גבו של האגריד, חזק כל כך עד שרגלי הכיסא שקעו באדמה. לרגע התעורר בהארי דחף נפלא לצחוק.
המוזיקה פסקה. איש קטן בעל שיער מזדקר קם על רגליו ונעמד מול גופתו של דמבלדור. הארי לא הצליח לשמוע את דבריו. פה ושם ריחפו לעברם מילים - גדלות נפש, תרומה אינטלקטואלית - שלא אמרו הרבה על המנהל לשעבר. לפתע הארי נזכר איך דמבלדור עצמו נשא פעם "כמה מילים" - פטפוטים! בלבוש! קוקו! שפיץ! ושוב, הארי נאלץ לכבוש חיוך. מה קורה לו?
ואז, בלי אזהרה, זה תקף אותו בעוצמה ובבהירות שכמותן לא חש עד עכשיו. דמבלדור מת, איננו... הוא הידק את הקמיע הקר בידו עד שכאבה, אבל לא הצליח למנוע מהדמעות לזלוג מעיניו. דמבלדור שוב לא ידבר איתו, שוב לא יסביר לו וינחם אותו באמירותיו המשונות.
האיש הקטן סיים סוף סוף לדבר וחזר לכיסאו. הארי המתין שמישהו אחר יקום במקומו, אך איש לא זז.
צווחות עלו מהקהל. להבות עזות, לבנות, התלקחו סביב גופתו של דמבלדור והשולחן שעליו שכבה. הלהבות התרוממו גבוה יותר ויותר, והסתירו את הגופה. האש נעלמה בתוך שניות. במקומה נגלה קבר שיש לבן, שכיסה את דמבלדור. בני הים שקעו בזה אחר זה בחזרה אל האגם ונעלמו מן העין.
אנשים בקהל קמו באיטיות. רחש הדיבור סביבם גבר, ואט אט התרוקנו הכיסאות.
הארי קם גם הוא ממקומו. הוא סימן בעיניו לרון, שחיבק את הרמיוני הבוכייה, ופנה מהם. הוא החל לפסוע סביב האגם. היה לו קל יותר לשאת את הדברים בתנועה מאשר בישיבה במקום; ככה גם יהיה לו קל יותר לצאת בהקדם האפשרי לצוד את ההורקרוקסים ולהרוג את וולדמורט, במקום להמשיך לחכות...
מולו עמדה המשלחת ממשרד הקסמים. הוא מיהר להסתובב לפני ששר הקסמים יראה אותו, וחזר על צעדיו. הוא לא הספיק להתרחק לפני שרגליו נתקלו במשהו.
המשהו הזה, כך התברר, לא היה אלא מישהו.
פרסי נעמד, רגליו היחפות שקועות במי האגם עד לקרסוליו, וחייך אל הארי חיוך עצוב. נעלי הספורט שלו היו תלויות על צווארו.
"הבטחתי שנדבר, זוכר?" הוא שאל. הארי הנהן, אף שזכר רק במעורפל.
"אתה תסביר לי עכשיו איך אתה שולט במים ככה? או שזה קשור למשפחה שלך, כמו תמיד?" שאל הארי בבוטות. לא היו בו הכוחות להתמודד עם המשחקים שפרסי שיחק איתו.
"זה קשור למשפחה שלי, כמו תמיד," אמר פרסי ומשך בכתפיו. "אבל אני בטוח שאתה תדע את זה מתישהו. בכל אופן, רק רציתי להביא לך את זה - "
הוא דחף לידו של הארי פתק קטן מקופל. הארי נאלץ להיאבק בכתב המקושקש והילדותי שבפתק לפני שהצליח לפענח אותו. מחנה חצויים, לונג איילנד, נרשם בפתק.
"אם אתה צריך אותי מתישהו, זאת הכתובת שאתה יכול לפנות אליה," אמר פרסי. הוא יצא מהמים והתיישב על האדמה.
"אממ, תודה," אמר הארי.
פרסי כנראה הבחין בבלבול שלו, כי הוא צחק בזמן שגרב את גרביו, שהיו מלאות במינוטאורים קטנים.
"אם תצטרך עזרה עם ההורקרוקסים, בוא אליי. אל תשכח שיש סיבה לזה שדמבלדור לימד גם אותי וגם אותך," פרסי סיים לקשור את שרוכיו והזדקף. "חוץ מזה, יש לי תחושת בטן שניפגש שוב. ותחושות הבטן שלי בדרך כלל נכונות."
"אני לא אשכח," אמר הארי, אף שתהה בליבו מתי יצטרך לפנות דווקא לפרסי לעזרה. "תודה."
"אין בעד מה," אמר פרסי. הוא טפח של גבו של הארי במחווה ידידותית. "אז להתראות מתישהו."
במילים אלה פנה פרסי והלך. הוא הרים את ידו לשלום בלי להפנות להארי את מבטו.
הארי המשיך ללכת בשקט. לא רחוק משם הוא ראה את רון והרמיוני, ומיהר להתקרב אליהם.
"שמעי, תני לי לחזור לשם ולהרביץ לפרסי!" אמר רון בדיוק כשהארי הגיע. עברה שנייה עד שהבין שרון התכוון לפרסי אחיו, ולא לפרסי שבדיוק נפרד ממנו לשלום.
"לא," אמרה הרמיוני בתקיפות ואחזה בידו של רון.
"אבל זה ישפר לי כל כך את מצב הרוח!"
הארי צחק. אפילו הרמיוני חייכה קצת, אם כי חיוכה דעך כאשר הרימה את מבטה לעבר הטירה.
"אני לא יכולה לשאת את המחשבה שאולי לעולם לא נחזור לפה," היא אמרה בשקט. "איך אפשר לסגור את הוגוורטס?"
"אולי לא יסגרו את הוגוורטס," אמר רון. "לא מסוכן פה יותר מאשר בבית, נכון? כל מקום הוא מסוכן עכשיו. אולי אפילו בטוח יותר בהוגוורטס, כי יש פה יותר קוסמים שיכולים להגן על המקום. מה דעתך, הארי?"
"אני לא חוזר לפה אפילו אם הלימודים יתחדשו," אמר הארי.
רון הביט בו בתדהמה, אבל הרמיונה אמרה בעצב, "ידעתי שזה מה שתגיד. אבל מה תעשה במקום?"
"קודם כל אחזור לבית של הדרסלים פעם אחת אחרונה, כי זה מה שדמבלדור רצה שאעשה," ענה הארי. "אבל זה יהיה ביקור קצר, ואחר כך אעזוב אותם לעולמים."
"אבל לאן תלך, אם לא בחזרה לבית הספר?" שאלה הרמיוני.
"חשבתי לחזור למכתש גודריק," מילמל הארי. "בשבילי, כל הסיפור התחיל שם. ויש לי תחושת בטן שאני צריך לחזור לשם. אוכל גם לבקר בקברים של ההורים שלי - זה משהו שתמיד רציתי לעשות."
"ומה אז?" שאל רון.
"ואז אצטרך למצוא את כל שאר ההורקרוקסים, נכון?" אמר הארי. "אם דמבלדור צדק - ואני בטוח שהוא צדק - ארבעה הורקרוקסים עוד מסתובבים שם בחוץ. אני חייב למצוא אותם ולהשמיד אותם, ואז אני חייב למצוא את השבריר השביעי של הנשמה של וולדמורט, החלק שעוד נשאר בגוף שלו, ולנסות להרוג גם אותו. ואם אפגוש בדרך את סוורוס סנייפ," הוא הוסיף, "מה טוב בשבילי, ומה רע בשבילו."
היתה שתיקה ממושכת. הקהל כבר כמעט התפזר, ואלו שנשארו הקפידו לשמור מגרעפ המחבק את האגריד, שיללות הקינה שלו עוד הידהדו על פני המים.
"אנחנו נהיה שם, הארי," אמר רון.
"מה?"
"בבית של הדודים שלך," אמר רון. "ואז נלך איתך לכל מקום שתבחר ללכת."
"לא - " הארי מיהר להגיב. הוא לא הביא את האפשרות הזאת בחשבון, הוא התכוון שיבינו כי הוא לוקח על עצמו לצאת למסע הזה לבדו.
"פעם אחת כבר אמרת לנו," אמרת הרמיוני בשקט. "שעוד יש לנו זמן לחזור בנו, אם אנחנו רוצים. היה לנו די זמן להחליט, נכון?"
"אנחנו איתך, לא משנה מה יקרה," אמר רון. "אבל, חבר, אתה מוכרח לעבור בבית של אמא ואבא שלי לפני כל דבר אחר."
"למה?"
"לחתונה של ביל ופלר, זוכר?"
הארי הביט בו בהפתעה. עצם הרעיון שדבר נורמלי כל כך כמו חתונה עוד יכול להתקיים היה מופלא בעיניו.
"כן, אסור להחמיץ את זה," הוא אמר לבסוף.

אני גאה להכריז שסוף כל סוף סיימנו עם הספר השישי🥳
בגדול, כל העיכובים היו בגלל שלא היה לי כוח לשבת ולסנכרן את הסיפור שלי עם הספר, אז זה מאוד מרגש.
מקווה שנהנתן:)