לרגע

לרגע - פרק 1

פרק 1:

"קחי - " נשמע קולה העמום של אמה בעודה נוברת בתוך הארון.

שחר בהתה בזוג התחתונים שנחת בכפות ידיה: מעוטרים בלבבות גדולים וצבעוניים, ונפוחים כמו תחתונים של סבתות. "באמת, אימא," רטנה, "יש לי מספיק. זה רק שלושה ימים, אחרי זה חוזרים הביתה לחגים..."

"אני לא אשלח אותך לפנימייה הזאת כשחסר לך ציוד!" הכריזה האם ודחפה את התחתונים אל המזוודה העמוסה לעייפה.

שחר נאנחה והפנתה לה את גבה. היא נעמדה מול המראה שבחדרה וחשבה לעצמה שבקרוב, תראה את החדר הזה רק פעם בשבועיים. שלא יהיה יותר את האוכל של אימא, או את האחים הקטנים, או את החברות מהחטיבה. רק את בית-הספר החדש ואת הפנימייה.

מולה כיווצה הבבואה את גבותיה בחשש-מה. שחר החזירה מבט לעיניה השחורות שבמראה, הפוני החום והחלק שלה נופל וכמעט מסתיר אותן, משתלב היטב עם צבע עורה הכהה. היא הייתה נמוכה ורזה, עם שיער חום, חלק וארוך, שהפך בלונדיני בקצותיו. היו לה פנים קטנות, כמעט כל איבר בגופה היה קטן. היא הזדקפה וסידרה את שיערה.

"אימא, תני לי לטפל בדברים שלי, בסדר?" שאלה בעדינות, ואמה נאנחה ופינתה לה את מקומה, ממלמלת משהו על בני הנוער של היום, שחושבים שהם יכולים לעשות הכול לבדם.

~ ~ ~

הכול התחיל בשבוע השני של החופש הגדול, אז נזכר אביו של גיא שבנו קיבל תעודה בסוף השנה, ודרש לראות אותה. גיא כמובן ניסה להתחמק, לשקר - אבל דבר לא עזר, ואביו דרש לראות את התעודה.

"חמישים באנגלית?!" שאג, "מה קרה לך, גיא, פעם היית על מאה באנגלית!"

גיא שתק. הוא ידע שככל שאביו ימשיך לקרוא את הגיליון כך יבין שבנו התדרדר לא רק באנגלית. ואכן, הצעקה הבאה לא איחרה לבוא: "שבעים במתמטיקה?! מה קרה לך?!"

"בקושי למדנו השנה, אבא, כל הזמן יש רעש ו -" ניסה הבן לתרץ, אך אביו הגיע לתחתית התעודה ועיניו נקרעו. "שלושים חיסורים?!" התפלץ. "היית חולה רק שלושה ימים השנה, גיא! בכל יום אחר הורדתי אותך בבית-הספר! מה זה?!"

הפעם גיא העדיף לשתוק, מבטו מושפל, עוקב אחרי הנמלים שהסתובבו במעגלים על הרצפה.

"טוב, לפחות היו לך מספיק ציונים עוברים כדי לעלות לכיתה י'," נאנח האב, ואז הרים אל בנו את מבטו, כחוקר. "תגיד לי את האמת, גיא," דרש, "החיסורים האלה שיש לך כאן... הברזת מבית-הספר, נכון?"

גיא לא העז להרים את מבטו. "זה מה שכולם עושים, אבא," מלמל בלחש.

"אתה זה לא כולם!" הכריז אביו את המשפט שאהב להגיד בכל הזדמנות. גיא ציפה למטח נוסף של צעקות, אך אביו, להפתעתו, רק גירד את סנטרו בהרהור. "אני מבין שהילדים בבית-הספר משפיעים עליך לרעה," אמר.