לרגע - פרק 27

4.3K 199 37
                                    

פרק 27:

פסח היה החג האהוב על שחר, בדרך כלל. היא אהבה את הפריחה, את האוכל (כן, גם את המצות), את החופשה הארוכה, את הנסיעות אל הים והבילויים המשפחתיים. כן, בדרך כלל היא אהבה את פסח, אבל עכשיו - כמו שלמדה בתקופה האחרונה - עכשיו זה לא בדרך כלל. תקופה חדשה לגמרי החלה בחייה מאז הוריה התגרשו.

"הרכבת תיכנס בעוד מספר דקות לתחנת אשדוד," דיווח קול עייף, ושחר שלחה יד לכיוון המזוודה שלה, העמיסה על גבה את תיק הגב וקמה ממקומה, מתנדנדת בדרכה אל הדלתות. כעבור כמה דקות נפתחו הדלתות הרחבות, ושחר גררה את המזוודה החוצה, פוסעת בתחנת הרכבת לכיוון היציאה.

את החופשה והחג היא תעביר עם אימא שלה, באשדוד, ולא – זה לא בגלל אימא שלה, זה בגלל החברות שלה, שמחכות לה שם. לאימא של שחר כבר לא ממש אכפת ממנה – ככה לפחות הרגישה שחר לאחר שזו התקשרה בקושי פעם אחת בשבועיים, אחרי שבחודשים הראשונים הייתה מתקשרת פעמיים ביום. עכשיו אימא שלה עסוקה בבניית החיים החדשים שלה באשדוד, בלי יוסי, אבא של שחר, שעזב לירושלים. לאמה של שחר נותרו החברים הקודמים, המשפחה שלה, וגם חברים חדשים שכללו הרבה גברים מסתוריים שלא טרחה כלל להכיר לבתה.

שחר זרקה את עצמה על אחד הספסלים מחוץ לתחנת-הרכבת. אמא שלה הזמינה מונית שתיקח אותה מתחנת הרכבת הביתה. שחר השתדלה שלא להתמרמר מהעובדה שפעם הוריה היו לוקחים אותה מהפנימייה הביתה, באוטו המשפחתי, כל אחד בתורו. היא גם השתדלה שלא לחשוב על איתן, שטס כבר מחר, מוקדם בבוקר, לפריז, ויעביר שם את כל החופשה, בלעדיה. זה רק העציב אותה יותר.

"מונית בשביל שחר," צעק נהג שהחנה מונית לבנה וארוכה מולה, "זאת את, ילדה? שחר?"

שחר הנהנה ומיהרה לעטות על פניה חיוך. "צהריים טובים, אדוני," אמרה לו, מנסה להיות עליזה, והתיישבה במושב האחורי יחד עם המזוודה והילקוט שלה. כמה שיעורים יש לה לעשות, חשבה לעצמה ונאנחה. היא הרגישה כאילו היא כבר לא מכירה את עצמה – ממתי היא, שחר השמחה שאוהבת את כולם, הפכה למרירה כזאת בתוך תוכה? ממתי יש בה כל כך הרבה סודות שהיא אינה חולקת עם איש, אפילו לא עם הוריה?

אבל היא ידעה טוב מאוד את התשובה. הגירושים האלה, חשבה בליבה. הגירושים אשמים בכל. אבל היא ידעה שאסור לה להאשים כך את הוריה, הרי המצב בבית באמת היה גרוע... ולמרות הכול, הם צריכים להתייחס אליי, להכניס גם אותי לחיים החדשים שלהם... ובמקום זה הם אפילו לא אוספים אותי מתחנת רכבת מזורגגת.

המונית חנתה מול בניין הדירות שלהם – סליחה, שלהן, עכשיו הן רק בנות בבית – והנהג הסתובב לכיוונה של שחר. "הגענו, חמודה." אמר לה, וחיוך רחב התפשט על פניו המשופמות. "אולי תחייכי קצת, ילדונת? כן, ככה הרבה יותר טוב," התרצה כשזו חייכה אליו חיוך עקום, ועזבה את המכונית עם המזוודה והתיק.

לרגעWhere stories live. Discover now