לרגע

לרגע - פרק 7

פרק שביעי

"עוגי לא רוצה לישון!"

"עוגי כן רוצה לישון!"

"עוגי לא, לא, לא!" קולה של מעיין הדהד מעל ראשי התלמידים מתוך המגפון שהחזיקה.

"די, די, כוסעמק, כמה פעמים שרנו את השיר הזה!" צעק גיא מהמושב האחורי של האוטובוס, פניו אדומות, "עוגי באמת רוצה לישון, תנו לו לישון. בואו נעבור לשיר אחר," הציע, וחטף מידיה של המתולתלת את המגפון. "תנו לי גימ"ל'!"

"גימ"ל!" צרח כל האוטובוס.

"תנו לי יו"ד!"

"יו"ד!"

מעיין חזרה להתיישב במקומה שבשורה האחרונה. גיא הסתובב באוטובוס עם המגפון וצרח אותיות. מעיין חייכה אל איתן, שישב מצדה האחד. הילה ישבה מצדה האחר, וליד הילה ישב גיא. מצדו השני של איתן ישבה שחר. הקרבה שבין שחר לאיתן לא מצאה חן בעיני מעיין, אך היא לא ידעה כיצד להרחיק ביניהם בלי שתיפגע בשחר או בלי שתיראה רעה מידיי.

"ומה יצא?"

"גיא החתיך!!!" צעקו התלמידים והתגלגלו מצחוק.

"גיא מכוער," הטעימה מעיין, וזכתה למרפק ממנו. הילה צחקה וגיא מחץ אותה בחיבוק. מעיין בחנה אותם בחיוך. הם היו כל כך חמודים ביחד. הייתה לה הרגשה כי יקרה משהו בין השניים בטיול, והיא קיוותה בכל ליבה כי גם היא ואיתן יתקרבו מאוד במהלך הטיול.

השמש החלה לשקוע מאחורי ההרים שהשתקפו בחלונות. הם עמדו להגיע אל האכסניה בכל רגע. האוטובוס עצר בחריקה והילדים מיהרו לרדת ולחטוף את תיקיהם מתא המטען. מעיין קיבלה את המפתח לחדר ודהרה אל קומה מספר 3, חברותיה לחדר ממהרות אחריה.

מעיין נכנסה ראשונה לחדר ונפלה על המיטה בקריאת אושר. חן גלגלה עיניים. דנה ומירב נכנסו אל החדר. הן היו חברות טובות של מעיין. את חן ומאי היא בקושי הכירה, אך שמחה בכל זאת על ההזדמנות לישון באותו החדר עם מאי, מלכת הכיתה. שאר חברותיה היו בחדרים נפרדים והיא חשה בודדה מעט, אך השתדלה להתעלם מן ההרגשה. כדי לגרום לעצמה להרגיש יותר טוב, עשתה את הדבר שהיא הכי טובה בו — לדבר. היא פטפטה ללא הפסקה, מירב ודנה מקשיבות וצוחקות, בעוד מאי וחן רק עושות פרצופים.

"אולי תסתמי?!" שאגה חן לבסוף. "יו, איזה חופרת! כמה כבר אפשר לדבר?!"

"הרבה," צחקה מעיין.

"זה מה זה לא מצחיק," הודיעה לה מאי במבט קר כקרח.

מעיין התכווצה. דבריהן פגעו בה והיא לא התכוונה להישאר חייבת. "אני אעשה מה שבא לי — "

"לא, את לא," הודיעה לה חן ונעמדה מולה. "זה החדר שלנו, ואנחנו מחליטות מה יהיה כאן, אני ומאי."

"אבל גם אנחנו בחדר הזה," אמרה מעיין והביטה במירב ודנה בבקשה לעזרה. הן שתקו. "גם אנחנו מחליטות מה יהיה כאן!" מעיין יצאה למלחמה לבדה.