לרגע

לרגע - פרק 13

פרק 13

השמיים היו ריקים, צבעם כחול כהה, כחול כמעט כמו החליפה של אמיר, ואותם האירו רק ירח אחד גדול ושני כוכבים, שלושתם בודדים בחשיכת הלילה. ציפורים עופפו, חותכות את השמיים בעדינותן, וידו החמימה של אמיר אחזה בידה של שובל. שניהם ידעו שהם רק ידידים, ושובל חששה מעט מן המגע, אך הניחה לאמיר להחזיק בידה מידי פעם במהלך הערב, כשלא הייתה מיוזעת מידיי.

אמיר כרכר סביבה כל הערב. זו הייתה התנהגות שהייתה מצפה לה מחבר טוב, מבן זוג, אבל לא מסתם ידיד שמצטרף אליה לנשף. היא ידעה כי הוא לחוץ, אך יכלה בקושי לשלוט בסבלנותה – או יותר נכון, בחוסר סבלנותה – מול הצעותיו החוזרות ונשנות לריקודים או מזון.

עיניה נדדו כל פעם מחדש מאמיר אל עידו, שסבל מכרכורים מצידה של דנה, זוגתו לנשף, שנמרחה עליו ונישקה אותו בכל הזדמנות שרק ניתנה לה. שובל ועידו לא דיברו כל הערב, לא מאז הנשיקה בחדר 16, אז אמיר התפרץ אל החדר. למזלם, הקיר התומך הסתיר אותם, והיה להם זמן להתרחק עד שאמיר הגיע אליהם, אך שובל הייתה בטוחה כי אמיר הבין בעצמו מה התרחש מאחורי הקיר כשלא ראה. היא תהתה אם זה מפריע לו, אך לא היה לה אכפת; אחרי הכול, הם לא היו זוג אמתי – לא היא ואמיר, ולא היא ועידו, חשבה בלבה.

היא הייתה מעט מאוכזבת מעידו. היא הייתה בטוחה כי יהיה אתה בנשף, שיראה שהנשיקה לא הייתה סתם סטוץ. אבל שובל, כהרגלה, בוחרת לתת אמון באנשים הלא נכונים, כפי הנראה. עידו אפילו לא הביט בה. היא נזכרה בדבריו בחדר, כשאמר שהיא סקסית, ושאלה את עצמה לאן לכל הרוחות זה נעלם. היא כעסה עליו כל כך, שנאה אותו כל כך ואהבה אותו כל כך בו בזמן, ולא ידעה איך להתמודד עם כל הרגשות האלה.

"היי," מעיין נשענה על הקיר לצדה, בוהה יחד אתה בשמיים מבעד לדלת הפתוחה של אולם הספורט. "חרא נשף, הא?"

"אין לך מושג עד כמה," רטנה שובל, משתדלת שלא להביט שוב לכיוונו של עידו.

"רוצה לשתות?" הציע אמיר, מושיט לעבר שובל כוס פלסטיק מלאה עד גדותיה נוזל לבן ומוגז.

"לא, אמיר, תודה," אמרה שובל בפעם המאה, אבל אפילו היא שמעה את הקור והעצבנות שבקולה.

אמיר, ככל הנראה, היה מתוח מכדי להבחין בו. "אולי את רוצה סודה, מעיין?" הציעה לה בחביבות, ולבה של שובל נצבט; הוא התנהג כל כך יפה הערב, והיא רק כעסה עליו. אפילו אמיר לא מגיע לה.

מעיין משכה בכתפיה ולקחה את הכוס. כאשר הכניסה את הנוזל לפיה, עיניה נפקחו בזעזוע והיא ירקה אותו היישר אל תוך חליפתו של אמיר. "אלוהים!" קראה, המומה, "זה לא סודה, אידיוט! זה וואן גוך!" זעקה.

"וואן גוך היה צייר," אמר אמיר בבלבול.

"כן, וזה גם משקה חריף," רטנה מעיין. "בחיי, מי הכניס את זה לכאן? אין פלא שכולם עזבו, הם בטח הלכו להשתכר להם בכיף בלי שהמורים ייראו..." אמרה, מנידה בראשה כלא מאמינה.