לרגע

לרגע - פרק 20

פרק 20

שמש בהירה זרחה מאחורי עננים אפורים וכבדים, פותחת את הבוקר של עוד יום שישי. הילה התמתחה במיטתה ופיהקה בקול. התחושה הייתה משונה; הפנים שלה היו דביקות... היא התהפכה במיטה, אבל לא היה לה מספיק מקום – מישהו ישן אתה במיטה? היא הסתובבה במהירות, מקווה לראות את רעמת השיער המוכרת של גיא, לנשום את הריח שלו עמוק אל ריאותיה – אבל זו הייתה שובל. הילה בהתה בפניה, שנחו על הכר, פונות לכיוונה. היא נמנמה, המשקפיים עוד מעוכים על פניה, עיניה הירוקות עצומות. מה היא עושה פה? שאלה הילה את עצמה. היא התיישבה במהירות, משתדלת שלא להעיר את שובל, קפצה מעליה אל הרצפה ומיהרה אל השירותים, כדי לקחת מקלחת של בוקר. היא פתחה זרם של מים חמימים על פניה, והם שטפו את הדביקות המשונה בה כוסו פניה... מה זה?

ואז, בבת-אחת, הכול חזר אליה. גיא ומאי מתנשקים מתחת לעץ האלון, הבכי ההיסטרי שלה, הדאגה שהביע גיא בעיניו כשחיבק אותה, הצעקות של חבריה מהחדר בשעה שהיא הסתגרה באמבטיה... היא חזרה על המאורעות שוב ושוב בראשה וניסתה להבין איפה היא עומדת, איך היא מרגישה, ואיך לעזאזל תעביר את היום הקצר הזה בפנימייה.

"לפחות זה יום שישי," נאנחה לעצמה. "רק שעתיים ואני בבית." ניסתה להרגיע את עצמה, בעודה מייבשת את שיערה ומתעטפת בחלוק. הלב שלה פעם במהירות מהרגע שנזכרה בליל האתמול. היא התגעגעה אל גיא כל כך, קיוותה שתמצא אותו לידה הבוקר, אבל המציאות, מה לעשות, לא הולכת לשום מקום: היא וגיא כועסים אחד על השני, גיא ומאי בטח יתחילו לצאת, והילה הבודדה תישאר לבדה...

היא יצאה מהמקלחת, המחשבות המדכאות אופפות אותה, וניסתה שלא לבכות. בכית מספיק אתמול, נזפה בעצמה בשעה שנעמדה מול המראה, מאחורי קיר התמך שבמרכז החדר. הילה מרחה על פניה מעט קרם לחות, מנסה להרגיע את עצמה.

דלת החדר נפתחה בחריקה, וצעדים חרישיים נשמעו.

הילה נדרכה. מי זה? אם זה גיא... היא רצתה כל כך לראות אותו, אך ככל שקיוותה לכך יותר, כך הבינה כי זה לעולם לא יתגשם. גיא לא יבוא, בעיקר לא אחרי מה שקרה אתמול בערב. זה מישהו אחר. היא הציצה מאחורי קיר התמך והבחינה בעידו, שנעמד מעל מיטתה ובחן בבלבול את שובל, כמו שואל איך לעזאזל הגיעה למיטה הזאת.

"עידו," לחשה לו בנימה משועשעת.

הוא קפץ ממקומו, מבוהל, ואז ראה אותה. עידו חייך אליה בהקלה. "היי. באתי לבדוק מה שלומך." אמר בחיוך נבוך וצעד לעברה.

היא הביטה בו וניסתה לחייך. היה נחמד לדעת שמישהו דואג לך, שלמישהו אכפת ממך, אבל הילה הייתה צריכה דאגה כזאת ממישהו אחר לגמרי. "אני לא ממש יודעת מה שלומי," היא נאנחה, וצער פתאומי מילא את כולה.