לרגע

לרגע - פרק 11

פרק 11

"אני חושבת שאני אלבש את השמלה השחורה שהראיתי לך בפעם האחרונה שהיית אצלי," אמרה ליאור בהרהור, מעבירה את משקלה מרגל לרגל. "הבעיה שאלי לא יוכל להביא לי פרח תואם, כי אין פרחים שחורים..."

שחר גיחכה וניסתה להקשיב לדבריה של ליאור, אחת מחברותיה הטובות ושותפה לחדר בטיול השנתי. כל השיחות סביב הנשף עייפו את שחר מאוד, שלא לומר עצבנו אותה; היו בנות הרבה פחות מושכות ממנה שכבר היה להן בן-זוג לנשף, ולשחר לא היה. היא הרגישה דחויה, מנודה, והעבירה את זמנה בשקיעה בעצב ובמחשבות כמו "מה לא בסדר אתי?" ולהתמלא תקווה כשאחד הבנים פנה אליה, ואז, כצפוי, להתאכזב כשהבינה שמדובר בשיחת חולין בלבד.

"אני לא מבינה למה חשבת שאף אחד לא יזמין אותך, את ממש יפה," אמרה שחר, ובצדק; ליאור הייתה בחורה יפה, בעלת זוג עיני תכלת בהירות ושיער חום גלי, גבוהה מאוד ורזה מאוד, ולא הייתה כל סיבה שתגיע לבדה לנשף. שחר, לעומתה... כנראה תגיע לבד. היא שקלה ברצינות פשוט לפרוש מכל הרעיון. היא לא רצתה להיות לבדה בנשף. אולי עדיף להתכרבל בבית עוד כמה ימים.

"תראו מי שמדברת," אמרה ליאור בחיוך עצוב והנידה בראשה. "אני לא מאמינה שאף אחד לא הזמין אותך. כולם כל כך אוהבים אותך, בטח יש מישהו שרוצה ללכת אתך לנשף... הם בטח מתביישים..." ניסתה לעודד אותה וחיבקה אותה. "אוי, יש לי אוטובוס!" קפצה ממקומה כשהבחינה בשעה. היא נפרדה משחר, אחזה במזוודתה ומיהרה החוצה, אל מטר קריר של חודש דצמבר.

שחר נותרה עומדת לבדה באמצע רחבת הכניסה. היא הרגישה בודדה יותר מתמיד ולא הבינה איך ליאור יכלה לומר את מה שאמרה; הרי איש לא באמת מחבב אותה כאן. אולי במצב אחר הייתה חושבת מחשבות אחרות, אך כעת הרגישה מיותרת, לא חשובה. היא רק רצתה ללכת לסוף השבוע ולבכות עם החברות האמתיות שלה, החברות מהבית.

"שחר," יד גדולה הונחה על כתפה, והיא קפצה ממקומה בבהלה.

"הו, היי, נדב," אמרה לבחור שהופיע מאחוריה.

"מה קורה?" הם החלו לפטפט. נדב היה בחור בגובה ממוצע, עגלגל אבל לא יותר מידיי, עם שיער חום כהה וקצוץ ועיניים ירקרקות. הם שוחחו מעט, והנושאים השתנו במהירות. שחר הופתעה לחלוטין כשהבחור הפיל אליה שאלה לה לא ציפתה. "תגידי, יש לך מישהו לנשף?"

"אה... לא," הסמיקה שחר, והרגישה נורא אפילו יותר, אם זה בכלל אפשרי. לדבר על חוסר המשיכה אליה מהצד הגברי בפנימייה היה דבר אחד; לדבר על זה עם בנים היה משהו שבוודאי לא תוכל לעמוד בו. "למה? לך יש?" מיהרה להעביר אליו את השאלה.

"למען האמת, חשבתי להזמין אותך," הוא אמר, ללא היסוס או חשש, אלא בישירות וברצינות גמורה.

שחר בהתה בו. "מה?" פלטה לבסוף, המומה לחלוטין. היא ציפתה לתשובה כמו, "זה בסדר אם את לא רוצה", או משהו דומה, אבל נדב חזר על שאלתו בקול ברור, והיא נותרה עומדת ובוהה בו, המומה אך גם נרגשת, סוף-סוף – זה קורה! "כן, בטח, למה לא." הנהנה ברצון.