לרגע

לרגע - פרק 22

הי :) 

אז עוד פרק עלה, מקווה שתאהבו! 

פרק 22

החדר הלבן היה שקט. הילה ישבה מצד אחד של מיטת בית-החולים, ידיה אוחזות בחוזקה בברזלים שבצדי המיטה, כאילו כל חייה תלויים בברזלים האלה, ואולי הם באמת היו, כי במיטה הלבנה והארוכה נמנם גיא, מתהפך מצד לצד, חבורות רבות מתנוססות על גופו ומספר צינורות מחוברים אל מפרקי ידיו. הילה הביטה בו. נדמה היה כי הוא ישן זמן רב. הוא התעורר רק פעם אחת, וזה קרה כשהיא בכלל לא הייתה בחדר.

מהצד השני של המיטה ניצב עילי, שישב על שרפרף קטן ושחור ברגליים מפושקות. הילה שמעה עליו רבות מפיו של גיא, אך מעולם לא תיארה לעצמה את מראהו – היא לא ידעה איך לדמיין איש בשלהי השלושים לחייו, מכור לשעבר לסמים, שהציל את גיא מחיים נוראיים ברחובות תל אביב. אבל עילי נראה נחמד, פניו עטורות הזיפים האפורים מקומטות, כאילו חייך המון פעמים בחייו. היו לו עיניים תכולות בהירות, נוצצות וקטנות, מתוך תווי פניו המקומטים והאפורים. הוא חבש על ראשו כובע גרב ולבושו היה פשוט ודל – מעיל ניילון חבוט וכחול ומכנסי בד ארוכים ופשוטים, קרועים בברכיים. הוא נראה להילה כמו דייג זקן וחביב, למרות שהם בכלל לא דיברו במשך כל שהותם כאן.

אביו של גיא, כפי שהילה ידעה, היה בחו"ל, אך עמד לנחות בכל רגע עכשיו, אחרי שעילי סיפר לו כי בנו נפצע. במקומו, עילי נכח ליד גיא במיטת חוליו ושימש כהורה. הילה הסתמרה כשנזכרה באירועי יום שישי – איך משומקום, ממש מתחת לבניין של עילי, זינקו עליהם שוב הבריונים, נעים בזריזות וצוחקים בהנאה מתוך החשיכה. הילה העבירה את ידה על בטנה, ש'קושטה' בחבורות כחולות וסגולות מעשה ידיהם. הסנטר שלה עדיין כאב מהבעיטה של אחד הבריונים. גיא עשה כל שביכולות להגן עליה ולכן נפגע הרבה יותר ממנה, ובדיוק כשהמצב נראה נואש הופיע עילי, ששמע את הקטטה מדירתו הקרובה, ופיזר את הבריונים. הוא מיהר להתקשר לאמבולנס והגיע עם השניים אל בית החולים. גם הוריה של הילה הגיעו, עייפים וטרודים – אביה נאלץ לעזוב כעבור זמן קצר כי היה חייב להגיע לעבודה, אך אמה נשארה אתה עד שהודיעו כי הילה משוחררת. אמה לא אמרה דבר על גיא, אלא רק עמדה ליד הילה וחיבקה אותה, שמחה שבתה בריאה ושלמה. היא עזבה כשהילה הבטיחה שתגיע אל בית-הספר היום.

אבל הילה לא הלכה לבית-ספר, או לכל פנים, עדיין לא. היא לא הייתה מוכנה לעזוב את בית-החולים בלי גיא, למרות שהיה ברור כי מצבו התייצב ושהוא בסדר עכשיו. עילי העביר שוב ושוב את ידו על פניו של גיא, כמו מלטף את בנו שלו. הילה הביטה בהם מהצד וחמימות עטפה אותה. "כמה זמן אתם מכירים?" שאלה, מחליטה לפתוח בשיחה.

"מהלילה החמישים ושש שלו ברחוב," ענה עילי מיד, כאילו ציפה לשאלה הזאת. "הוא היה אז בן שלוש-עשרה... אימא שלו מתה, אבא שלו לא התייחס אליו, הוא בטח סיפר לך – אז הוא ברח לרחוב. היה לו קשה, אבל היה לו אפילו יותר קשה בבית," סיפר, נועץ בפניו השלוות של גיא מבט רציני, "הוא הסתובב בין הפחים הרבה זמן וסירב לחזור הביתה, מיאן להישבר. ואז הוא מצא אותי."