לרגע

לרגע - פרק 24

פרק 24:

השעה הייתה קרובה לעשר, והילה וגיא ישבו בגינת בית-הספר, על הדשא, שוכבים על העלים הירוקים ומביטים בשמים זרועי הכוכבים. הילה הייתה רגועה בהרבה משהייתה בתקופה האחרונה, אבל עדיין, משהו הפריע לה, ולא נתן לה מנוח. היא העיפה מבט זריז בכיוונו של גיא. מאז התקיפה מערכת היחסים ביניהם כללה שתיקות נעימות, המון חיבוקים, נשיקות והחזקת-ידיים, ולעיתים גם שיחות רציניות, עמוקות יותר מסתם שיחות חולין. זה הפריע להילה. היא קיוותה שאחרי שבוע שלם, הם יחזרו לדבר ולצחוק כפי שהיו בעבר, ושהכימיה ביניהם תחזור להיות כמו שהייתה.

והיה עוד דבר אחד, דבר שהילה ניסתה להדחיק אבל לא יכלה להתעלם ממנו: מאי.

"תראי," אמר גיא לפתע, קוטע אותה באמצע סדרת מחשבות מדכאת במיוחד, "הינה הדובה הגדולה." הכריז, והצביע על קבוצת כוכבים.

הילה כיווצה את גבותיה לעומת הכוכבים. "אתה בטוח?"

"כן," הוא הנהן ברצינות. "עילי לימד אותי, אז, ברחוב."

היא משכה בכתפיה ושתקה. הם אמנם היו רגועים במשך כל השבוע, אבל משהו עדיין היה חסר לה. גיא לא היה גיא. כבר לא היה כיף לבלות אתו, אם אפשר לקרוא לזה בילוי. הוא הפך מסוגר ורגשי, נהג לשתוק המון ורק הביט בה במבטים אוהבים. זה מצא חן בעיני הילה בתחילה. עכשיו היא רק רצתה את גיא הקודם בחזרה, את גיא השובב, החופר, המצחיק, החצוף – גיא שהיה כיף להיות אתו. אבל היא לא ידעה איך להגיד את זה לגיא. היא לא רצתה ללחוץ עליו.

"גיא," אמרה הילה, מהורהרת. הוא הביט בה בעיניו הכחולות והעמוקות. היא שקלה היטב את המלים לפני שאמרה אותן. "מה... מה בנוגע למאי?"

"אנחנו לא ביחד," ענה גיא מיד. "הבהרתי לה את זה כשחזרנו מבית החולים. מאז אנחנו בקושי מדברים, ונראה שהיא די סולדת ממני, אז אין לך מה לדאוג." אמר בחיוך שנראה עצוב יותר ממשועשע.

הילה נשכה את שפתיה. בטח שמאי לא רוצה להסתובב עם גיא יותר, הרי היא רצתה את גיא הקודם. ממש כמו הילה. "לא על זה אני מדברת," אמרה הילה. "אני מתכוונת למה שהיה ביניכם קודם... הנשיקה... היה שם משהו, גיא, אל תסתיר את זה ממני." היא ידעה שהיא גוררת אותם לריב, ושנאה את עצמה על כך, אבל זה הפריע לה, מה גם שלא יכלה לשאת עוד את השתיקה.

"כן, זה היה בתקופה ההיא, כשאת ואני בקושי דיברנו ונעלבנו כל הזמן," אמר גיא, עיניו עדיין מרוכזות בהילה. "לא רציתי אותה, אבל היא נתנה לי משהו שאת לא נתת... והיא גם ידעה בדיוק מה להגיד ואיפה לפגוע..."

"אתה מתכוון לזה שהייתי אדישה ולא עשיתי כלום למען מערכת היחסים שלנו?" דקלמה הילה. היא זכרה בעל פה את האשמותיו של גיא אז. גיא הנהן בחיוך נבוך. הילה הרגישה את העצב מתפשט בליבה. "אבל מה אתך עכשיו, גיא?" שאלה בקול רועד, "מה קורה לך? עכשיו גם אתה סגור ושותק ומרוחק, אני מרגישה כאילו אני צריכה להודות לך על זה שאתה מסתכל עליי בכלל." אמרה והביטה בו ברצינות. "השתנית."