לרגע

לרגע - פרק 28

פרק 28:

בום, בום, בום. המזוודה נחבטה לאיטה במדרגות בית-הספר בשעה שעידו גרר אותה אחריו אל קומת החדרים. הינה אני כאן, חשב לעצמו, לעוד שבועיים עמוסים, שבהם "יזכה" להיבחן בבחינת הבגרות הראשונה שלו, בלשון. לפחות הוא לא לומד מחשבים, התנחם בינו לבינו. אחרת היו לו שתי בגרויות מזורגגות להתכונן אליהן.

שבועיים שלמים שלא היה כאן, בפנימייה. שבוע אחד העביר אצל אמו ושבוע אחר אצל אביו. מאז הוא ושובל נפרדו, או הפסיקו להיות חברים – הוא לא ממש ידע איך לקרוא לזה – הוא שנא יותר ויותר את ביתה של אמו, שהייתה מנהלת הוצאת ספרים גדולה, וכל ביתה היה עמוס ספרים על ספרים. מאז הוא ושובל התרחקו, עידו החל לקרוא ספרים, ונהנה מזה מאוד, אבל משום מה, הפעם, כשהגיע לביתה של אמו, לא יכול היה להביט בכל הספרים הללו. הם הזכירו לו את שובל.

וכאילו שזה לא מספיק, ברגע שנכנס אל ביתה, אמו התנפלה עליו בחיבוקים וצרחות, ולסיום הפילה עליו הודעה שלה לא ציפה. "זוכר את כתב העת שהבאת לי, זה של חברה שלך?" היא אמרה לו, "אז הוא מקסים! העובדים שלי מתים עליו, אנחנו עומדים להוציא אותו לאור. תוכל להגיד לה?" אמו חייכה חיוך לבבי. "היא בטח תשמח."

"כן, כן, בטח," גמגם לה עידו בתשובה, אבל בלבו חשב, איזה למסור לה? אנחנו לא מדברים.

לא מזמן הביאה לו שובל סיפור, סיפור שלם שכתבה, והוא כל כך נהנה מהקריאה עד שהראה אותו לאמו. היא נדלקה על הסיפור והחליטה לראות אם גם העובדים שלה יאהבו. עכשיו הסיפור של שובל יוצא לאור, והיא בכלל לא יודעת מזה, ואם תדע שהוציא את הסיפור שלה לאור ללא רשותה, היא תשנא אותו אפילו יותר. הוא ניסה לספר לה על זה, אפילו כתב על זה במכתב ההוא באנגלית שמסר לה, אבל היא לא קראה אותו והוא לא הצליח להגיד מילה. הם לא מדברים ועידו חשש שמילה אחת מצדו תגרור עוד מבט קפוא ושונא מצדה. הוא לא יכול היה לעמוד בשנאה שהפגינה כלפיו.

"עידו!" נשמעה קריאה מאחוריו. "היי, תוכל לעזור לי?" דנה עמדה בתחתית המדרגות, מאחוריה שתי מזוודות ותיק גב ענק. היא נופפה לו.

"כן, בטח," נאנח עידו והניח את מזוודתו בצד. הוא ירד אליה והעמיס את תיק הגב על כתפו. "בשביל מה כל כך הרבה דברים?" שאל בתמיהה.

"אה, זה," צחקה דנה והניפה את שיערה לאחור בתנועה שהזכירה לעידו את מאי, "פשוט נגמרה לי האספקה של הממתקים, ולקחתי אתי את כל ספרי הלימוד כי יש המון מבחנים עכשיו, אז אני צריכה להחזיר הכול. ועוד בגדים, כמובן, אחרי שהפרות אכלו את כל הבגדים שהיו לי פה," היא רטנה. "חוץ מזה," הוסיפה והנמיכה את קולה, מביטה לכל עבר שמא מישהו ישמע, "אני ומאי מארגנות מתיחה נגדית."

"מה?" עידו כמעט הפיל את המזוודות מידיו. "אתן אפילו לא יודעות מי הכניס את הפרות לחדר שלכן!" מחה, מקווה שיש צדק בדבריו.